הרבה מההרצאות ומהשיחות שאני מקיים עם אנשים כבר שנים רבות מסתיימות בטענה, שחינוך מתוך אהבה הוא העיקר וכל השאר הנו שולי. אמירה נוספת הקשורה לכך, אותה אני שומע גם שוב ושוב, היא שלא כל כך משנה השיטה החינוכית או העקרונות החינוכיים, העיקר הוא האדם המיישם אותם. זאת בהנחה, שאם מחנכים מצליחים להתחבר עם חניכיהם, לאהוב אותם ולכבד אותם הרי שזה לוז החינוך ושיטת החינוך היא משנית.
ובכן, אני מסכים עם כל מילה. ובכל זאת אין הדבר כה פשוט.
ראשית המושג "אהבה" הנו רחב ועמוק לעין חקר ואנו מרגישים, רואים, מדמיינים וחושבים דברים מגוונים ביותר תחתיו. מה שעבור אדם אחד יכול להיות אהבה, עבור אחר יכול להיראות כרגש אחר לגמרי. וכבר כתב ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם, מה זו אהבה?".
שנית, קיים מעין איזון, השלמה ונשימה בין אהבה, קרבה, חום וקבלה לבין תודעה, הכרה וחשיבה. מבחינה אזוטרית אפשר לומר בין חום ואור. החוכמה העממית אומרת: "האהבה מעוורת" וניטשה במחשבתו החדה כתב: "האהבה היא המצב בו האדם רואה על פי רוב את הדברים כפי שאינם". אפשר גם לראות זאת מהפן החיובי, בסיוע אהבתנו אנו רואים את מעלותיהם של אהובינו. אלא שכדי שזה יקרה עלינו לשלב ולחבר בין כוחות התודעה, בעזרתם אנו רואים, ובין כוחות האהבה, בעזרתם אנו מרגישים וחשים לעומק את אהובינו, או בסיטואציות חינוכיות את חניכינו. ושילוב זה אינו פשוט וכדי להשיגו עלינו לעבוד.
וזה מתקשר למישור השלישי עליו ברצוני להרחיב והוא שאלת העבודה הפנימית. אם כולנו היינו ישויות עילאיות, קורנות אהבה ללא תנאי, חדורות באור ובחום אלוהי ומאוחדות עם המלאכים (מלאך מבחינה אנתרופוסופית הנו הישות הגבוהה של כל אחת ואחד מאתנו), הרי שלא היה צריך הכשרות מורים, מתודות הוראה, ספרי לימוד ותוכניות לימודים ואפילו לא את שטיינר. אמא, גננת או מורה, החיה באחדות מלאה עם ישותה הגבוהה היתה יודעת בדיוק מה לעשות בכל סיטואציה חינוכית ובכל מפגש עם ילדים.
אהבה במשמעותה העילאית היא החיבור העמוק ביותר האפשרי עם עצמי ועם ישות אחרת. חיבור בנפש, ברוח ובגוף. זהו המפגש האינטימי ביותר. והוא מהווה הרבה יותר ממפגש רגשי, הוא גם מפגש רוחי. אמת זו באה לידי ביטוי בשפת התנ"ך בפועל לדעת עבור מעשה האהבה. זהו חיבור בכל הרמות האפשריות. וכך, כפי שאני יודע במצבים בהם אני מחובר עם עצמי מה טוב ומה נכון עבורי, כך גם אני יודע מה טוב, מה נכון ומה יש לעשות עם האנשים איתם אני מחובר.
ואם נתרגם זאת למרחב החינוכי, הרי שאם אני אוהב את חניכי ועד כמה שאני אוהב את חניכי כך אני מחובר איתם. ואם חיבור זה הוא עמוק ומשמעותי, אני גם אדע מה נכון, מה טוב ומה אפשרי עבורם בכל רגע נתון. אני כביכול ארגיש אותם מבפנים. אדע אותם. אבין אותם. ארגיש את הווייתם ואדע מה עלי לעשות בכדי לסייע להם להתפתח.
זה נשמע אולי מיסטי ומעורפל אבל כל אדם שעובד או עבד עם ילדים מכיר את ההרגשה של חיבור עמוק אתם – את הרגע בו אני עוזב את כל ההנחיות, הכללים, העצות ומה שלמדתי וידעתי עד כה, הרגע בו לפתע מגיעה אינטואיציה ממקום עמוק בהרבה וזו מנחה אותי, מבפנים: כיצד יש לדבר ומה עלי לעשות. אלו רגעי הקסם של העבודה החינוכית והם תמיד מגיעים מתוך מפגש חי, מתוך חיבור. אלו הם מעין ניצוצות מיכולת שאבדה לנו ועם הרבה עבודה גם תהיה לנו בעתיד הרחוק. בינתיים עלינו לעשות מאמצים רבים כדי שרגעים אלו ירבו וימלאו את עבודתנו החינוכית בהשראה, התלהבות ושימחה.
וכאן ברצוני להדגיש: כל מחנכת ניגשת לעבודתה החינוכית עם הכישרונות, היכולות והמתנות שבהם היא התברכה. אנו יכולים להביא בסופו של דבר רק את עצמנו. "אנושיותו של המורה, היא היא הטקסט שאותו התלמידים לומדים", אמר אברהם יהושע אשל. ואם מדברים על אהבה, הרי שכל אחת ואחד מאתנו יכולים לממש יותר או פחות את האהבה האין סופית השוכנת בקרבנו. מחסומים רבים מונעים מאתנו לממש יותר ולממש בכל רגע את אהבתנו ועוד יותר לחבר אהבה זו עם ידיעה והכרה. אנו אומנם בדרך להיות מלאך אבל הדרך עוד ארוכה. הטעויות, הכישלונות, האכזבות והתסכולים שאנו חווים, וכל אדם שנפגש עם ילדים חווה אותם, הם חלק חשוב מדרכנו.
אם רואים את אותה תמונה אבל מנקודת המבט של הילדים, הרי שהם כמובן מחפשים את אהבתנו, את הישות הגבוהה שלנו ומשתוקקים להיפגש איתה. וכאשר פגישה כזו מתרחשת הם קורנים משמחה ומשמעות. ויחד עם זאת הם גם סלחנים, מלאי חמלה, שכן הם מכירים היטב, טוב מכל המבוגרים, את נקודות החולשה שלנו כמחנכיהם. שילוב מופלא זה בין רצון עז להיפגש עם הפן הגבוה במחנכת, לבין ההכרה (בגיל הצעיר הלא מודעת) בחולשותיה, יוצר בקרב הילדים חיפוש אחר מה שאני מכנה נקודת ההשתנות.
כישרונותינו, יכולותינו ומתנותינו הם תחילה מטען העבר – מבחינה אנתרופוסופית, המאמצים שלנו בעבודה פנימית במהלך החיים הקודם – אלו כלל לא מעניינים את הילדים. הם יכולים להתפעל מהם, להעריך אותם, לעיתים אפילו להעריצם, אבל בעומק לבם הם מחפשים דבר אחר לגמרי. הם מחפשים את מידת מאמצינו להשתנות, את המידה בה עבדנו על עצמנו, שינינו את עצמנו והתפתחנו, כאן ועכשיו. באופן לא מודע ונסתר הם שואלים אותנו מידי רגע ומידי יום: מהי האיכות החדשה שרכשת? באיזה מישור התפתחת? עד כמה הצלחת להכיר את עצמך? איפה הדבר החדש שפיתחת? ואם נחזור לנושא האהבה: עד כמה הצלחת לאהוב אותי מתוך הכרה? האם את מכירה אותי ויחד עם זאת גם מקבלת, מחבקת ואוהבת אותי?
אכן האהבה היא העיקר ואכן המחנכת או המחנך שנפגשים עם ילדים ואוהבים אותם בעומק הם עיקר החינוך. ויחד עם זאת, כאשר רואים זאת באור של הדברים הכתובים לעיל, ומתוך זרם חינוכי מסוים, הרי שיש לראות כיצד אנו מטפחים באותו זרם חינוכי את איכות האהבה. מה הם הדרכים שאנו מביאים כדי שכל מחנכת וכל מחנך יוכלו, עם כל יום, שבוע ושנה, לאהוב יותר, לדעת יותר ולהכיר יותר את חניכיהם. או, במילים אחרות, אילו דרכים, אפשרויות ומתודות אנו נותנים בידי המחנכים לעבודה פנימית. מידת ההשתנות וההתפתחות שלנו היא מה שמחפשים בנו ילדינו והיא גם היסוד לאהבה פעילה ומודעת.
מאמר מעמיק ומפורט יותר על הנושא נמצא באתר זה בתפריט מאמרים.
