או: משמעות הקשר האנושי בתהליכי חינוך ולמידה

אתחיל מהמסקנה: שום מכונה ושום טכנולוגיה אינה יכולה להחליף את הקשר האנושי בכל הקשור לחינוך ולמידה. יותר מכל זמן אחר אפשר לראות זאת כעת. ראוי להיפטר אחת ולתמיד מהאשליה שהטכנולוגיה תביא לנו ישועה בתחומי החינוך והלימוד.

ימי הקורונה העבירו באחת את כל ילדי העולם, וילדי ישראל בתוכם, ללמידה מרחוק. חלומם המתוק של חברות הטכנולוגיה, העתידנים, מהנדסי החברה ומתנגדי החינוך הממוסד התגשם. החברה האנושית עברה לחינוך ביתי ומקוון. כביכול מצב מושלם: הילדים בבית והם סוף סוף חופשיים מעולו של בית הספר, הם יכולים ללמוד כל נושא בעולם ולהעמיק בו, לבצע פרויקטים, למצוא את תחומי העניין שלהם, ללמוד מאנשים בכל העולם, לחפש שיעורים מקוונים וידע כאוות נפשם – כאמור מצב מושלם. הבה ננצל זאת.

ובכן, מניסיוני, ההפך הוא הנכון. נתחיל מחינוך ביתי. עד גיל מסוים ועם הורים הרוצים זאת ומוכנים להשקיע בליווי ובחינוך ילדיהם כל היום וכל יום חינוך ביתי יכול להיות דבר מופלא, הן עבור הילדים והן עבור הוריהם. החוויה המשפחתית, התמיכה ההדדית, הפנאי להיות עם הילדים והבנה של ההורה שזו משימת חייו בתקופה מסוימת – הופכים חינוך ביתי כאמור למתנה לכל ילדה וילד, בוודאי שבשנות החיים הראשונות. אלא שעל ההורים כאמור לרצות בכך, להשקיע, לוותר ואז כמובן, גם להרוויח. חינוך ביתי שנכפה על כל המשפחות הוא בפירוש סיכון. סיכון שיכול לגרום למשברים משפחתיים, לבדידות, לניצול ולא פחות להתעללות בחלשים (ילדים). לכלוא ילדים בבית לתקופה ממושכת, יחד עם הוריהם או בני משפחתם האחרים שלא רוצים ו/או לא יכולים לקחת עליהם אחריות מהווה בפירוש הזנחה.

ונעבור ל"למידה מקוונת". האשליה שאפשר פשוט להעביר תהליכים לימודיים וחינוכיים לתיווך באמצעות  מכשירים ושאפשר להכשיר את המורים לעשות בה שימוש, ושהיא תהיה אותה למידה, או אולי אפילו טובה יותר, אשליה זו עתיקה כימי החינוך וימי הטכנולוגיה. אם נזכיר רק את העבר הקרוב הרי שהרדיו, הטלוויזיה, המחשב וכיום הלמידה המקוונת היו כולם הבטחות ענק. הבטחות שהיו אמורות להפוך את הלמידה לחוויה חיובית, משחררת, חופשיה ומיטבית. חסידי הטכנולוגיה (חברות הענק, טכנאים, עתידנים, "משחררי החינוך") ראו בטכנולוגיות אלו את גלגל ההצלה של למידה משמעותית ולא פחות את השחרור המיוחל מכבלי המורים בשר ודם. שהרי אלו אינם יעילים, עולים הון עצום למשלמי המיסים והם בסופו של דבר הגורם העיקרי לתחלואי המערכת ובולמי השינויים בה.

מסתבר שכולם הכזיבו. על כך מלמד גם הניסיון של ילדים ומורים, גם מבחן המציאות וגם המחקר החינוכי. הזמן הנוכחי והניסוי הענק שנערך בימי הקורונה חושף אשליה זו יותר מתמיד. ראשית, מסתבר שילדים, בכל גיל, מעדיפים לרוב לשחק משחקי מחשב, לתקשר עם חבריהם באפליקציות חברתיות, לגלוש לאתרי פורנו ואלימות ולראות סדרות וסרטים והרבה פחות לחפש ידע, לחקור, ללמוד ולעשות פרויקטים מחקריים. ודרך אגב, אנו, המבוגרים מתנהגים מאוד דומה כאשר יש לנו שפע של זמן פנוי ואפשרויות טכנולוגיות פתוחות. לטכנולוגיה יש כוח עצום, רב יותר מהכוח של מבוגרים רבים ובוודאי שרב יותר מכוחם של ילדינו. וכוח זה, לדאבוננו, אינו מכוון ללמידה רצינית ומעמיקה, לרכישת ידע ולמחקר, ההפך, הוא מנתב אותנו לצדדים הנמוכים הקיימים בכל אחת ואחד מאתנו.

שנית, כאשר כבר לומדים בצורה מקוונת, דורש הדבר יכולות שליטה ועוצמה פנימית עצומה, הן מצד המורה והן מצד התלמידים. אני מעביר מזה שנים שיעורי זום לתלמידי במכללות, כולם תלמידים בוגרים, מתעניינים, נבונים ובעלי כישורי למידה טובים, והאתגרים שאנו עומדים בפניהם הם עצומים. אמנה רק כמה מהם: אפשרויות "בריחה" מתהליך הלמידה (אני לא יודע מה עושה כרגע הסטודנט הנמצא מולי במחשבו, זאת אפילו כשאני רואה אותו מולי בקובית הזום, ורבים מהסטודנטים מעדיפים שלא אראה אותם, כך שאני מוצא את עצמי מדבר לקוביות שחורות), יכולת ריכוז עוד יותר קצרה מאשר בשיעור רגיל (רבים נאבדים לי כאשר אני מדבר על תוכן מעמיק הדורש ריכוז ומאמץ), אתגרים טכניים מורכבים (חוסר קליטה, דיבור מושהה, מגומגם, התנתקויות, קפיצת הריבועים בכל פעם שסטודנט מצטרף או יוצא מהשיעור ועוד), שיעור המתקיים למעשה בהרבה מאוד בתים, כך שאנו נחשפים להרבה פרטים אינטימיים אחד של השני, כולל ילדים שמצטרפים ועוזבים, חיות בית, שכיבה על ספות, אכילה, לבוש מוזר או בלתי הולם ועוד ועוד.

באופן פרדוקסאלי, מסקנתי היא, שבשיעורים מקוונים יש לשוחח, עד כמה שהדבר ניתן, לחלק דברים, לשתף ברגשות ומחשבות ואת העבודה העיונית, מחשבתית וחקירתית יש לעשות לבד, בזמן הפנוי, כהכנה או כסיכום לשיעור עצמו. במילים אחרות, שיעור מקוון הוא פלטפורמה גרועה ביותר לתהליכי למידה מעמיקים ורציניים. אותם צריך לעשות לבד או בקבוצות קטנות. את זה חלק מהסטודנטים שלי יכולים ולעיתים גם רוצים לעשות. את זה בדיוק קשה מאוד לילדים, במיוחד בגילאים הצעירים לעשות. הם צריכים את המסגרת הלימודית, את ליווי המבוגר, את הקשר האישי לשם כך.

שלישית, כידוע, יש ילדים שיש להם וישנם ילדים שאין להם. הפער המעמדי-כלכלי, שגם ללא הקורנה, בסדר החיים הנורמלי, הוא הקובע יותר מכל את הישגי התלמידים ועתידם לאחר בית ספר, מתרחב לממדים עצומים דווקא כעת. למאיה א' יש מחשב רק שלה, קו אינטרנט חופשי וחדר משלה ללמוד בו, ולמאיה ב' אולי יש מחשב ישן בבית אבל עליה להתחלק בו עם עוד שישה אחיות ואחים, קו האינטרנט שלה משובש והיא יכולה ללמוד רק בסלון עם כל בני משפחתה. גם לא יהיה פשוט עבורה למצוא מקום שקט ופנאי נפשי עבור עבודה אישית מעמיקה. וזה עוד לפני שאנו מדברים על עזרה וליווי שמאיה א תקבל מהוריה וממורי עזר שהם שוכרים, לעומת מאיה ב שחייבת להסתדר לבד. כך שגם במובן החברתי-כלכלי אנו בבעיה גדולה. 

אני חוזר למסקנתי מתחילת המאמר: אם יש משהו שהניסוי העולמי שנערך בימי הקורונה בלמידה מרחוק ובחינוך ביתי לימד אותי הרי הוא, שהקשר האנושי, המורה כתומכת ומלווה של תהליכי למידה וחינוך הם לב לבו של כל תהליך לימודי וחינוכי. במקום לייתר את המורים עלינו לומר להם תודה, לחזק אותם, לתת להם אפשרויות, אוטונומיה וחופש פעולה. אם תתרחש למידה משמעותית, מהותית ובעלת ערך יהיה זה בזכות הקשר מורה – ילד, ילד  – מורה.  "אנושיותו של המורה, היא היא הטקסט שאותו התלמידים לומדים", אמר אברהם יהושע אשל, אחד מאנשי הרוח הגדולים של המאה שעברה.

ועוד מילה על בתי הספר במתכונתם הנוכחית. כאמור, הפן המשמעותי בהם כיום הוא היכולת של אנשים צעירים להיפגש זה עם זה ועם אנשים מבוגרים בתוך מסגרת חינוכית. עומד בפנינו אתגר עצום. תקופתנו מעמידה אותנו באתגרים קשים בכל מישורי החיים אבל גם נושאת עמה הזדמנויות ואפשרויות. בהקשר החינוכי, אפשר לעצב מחדש את מערכות החינוך ולהתאימן לילדים ולזמן בו אנו חיים. והדבר הראשון שלמדנו הוא שיש להעמיד את המפגש האנושי במרכז העשייה החינוכית. לשם כך יש להפוך על פניהם המון דברים. בין השאר הייתי מציין את הנקודות הבאות:

• זמן למפגש אישי בין כל מורה / מחנך וכל ילד/ה לפחות פעם בשבוע.
• כיתות קטנות של לא יותר מ – 25 תלמידים בכיתה.
• הסטת הדגש מלמידת תוכן אל תהליכי למידה מעמיקים והומניים. תהליך במקום תוצאה.
• צמצום מהותי של תחומי הלימוד לטובת לימוד אינטגרטיבי ומעמיק במספר תחומים מצומצם.
• עשייה אומנותית כחלק אינטגראלי ומהותי משגרת הלימודים. אומנות מאפשרת לאדם להיפגש עם עצמו, להכיר את עצמו וזה התנאי הראשוני לפגישה עם הזולת.
• יציאה לטבע לשם חווית הטבע והכרתו הישירה, לא רק לשם למידה עליו אלא פשוט על מנת לחוות אותו ואת עצמי בו. הקשר עם הטבע גם הוא מקרב את עצמי לעצמי ואת עצמי לאחרים. זהו גם החינוך הטוב ביותר לחיים בעולם שאנו, המבוגרים קלקלנו וזיהמנו ועל ילדינו יהיה לנקותו ולרפאו.
• תהליכי יצירה ועשייה כמו בנייה, חקלאות, טיפול בבעלי חיים וכדומה כחלק מסדר היום הבית ספרי.
• הערכה אישית ולא משווה ללא ציונים ומספרים. ילדים לא צריכים להיות משווים למספר אלא עליהם לקבל את ההרגשה מכל מעשיהם שהם מיוחדים, מקוריים ובעלי פוטנציאל מופלא.

ולסיום, לשם העמקה, יש באתר מאמר אקדמי העוסק בדיוק באותה שאלה מזוויות אחרות ורחבות יותר.