בעיית קשב וריכוז, עם או בלי היפראקטיביות (ADD, ADHD) היא אחת הבעיות הבוערות ביותר של מערכות החינוך בעולם המערבי כולו וכך גם בארצנו. ילדים רבים מאד מתמודדים עם בעיה זו במשך שנים ארוכות, בעיקר בין כותלי בית הספר אבל לא רק, לעיתים גם בבית, בחוגים ולמעשה כמעט בכל אינטראקציה חברתית.
בפוסט הקודם התייחסתי לשאלה זו ושאלתי האם היא באמת קיימת? האם אינה יותר סימפטום חברתי-תרבותי? האם בתרבות אחרת ובמסגרות לימודיות וחברתיות אחרות היתה עדיין קיימת? דעתי היא שאם היינו מתייחסים לעצמנו, לכל אדם ולכל ילד/ה ללא תיוגים, הגדרות ותוויות, ואם תרבותנו היתה רחבה, הוליסטית ומאפשרת, ואם מסגרות החינוך לילדינו היו רב-צדדיות, לא הישגיות ועם הרבה יותר התייחסות אישית וקשר אישי רוב מה שאנו קוראים בעיות קשב וריכוז בכלל לא היו קיימות.
יחד עם זאת, לשמחתנו או לצערנו, אנו חיים בתרבות, חברה ומסגרות חינוכיות מאוד מסוימות ולכן יש להתייחס לשאלה זו מתוך התרבות ותנאי החיים בהם אנו חיים. ואכן יש ילדים רבים שגם הם וגם הקרובים להם מושפעים ולעיתים סובלים ממה שהחברה מכנה: "בעיות קשב וריכוז".
ילדים אלו סובלים מקשיים בריכוז, בהקשבה, בהתמקדות, בישיבה בשקט במקום אחד למשך יותר מכמה דקות, בהפנמת ידע עיוני, ובעבודה שקטה ומרוכזת שמסביבם קבוצת ילדים. רבים מהם מולעטים בתרופות פסיכיאטריות רק על מנת שיוכלו לתפקד ב"מערכת", ובמקביל סובלים מתסכול עצום, בטחון עצמי ירוד, טראומות וקשיים נפשיים, כל זאת בעקבות חוסר יכולתם להתמודד עם המציאות אותה הם פוגשים בגן ובבית ספר ולעיתים גם לאחר בית ספר בפעילויות של חוגים וכדומה.
מה קורה פה? מה עולה על פני השטח דרך בעיות הקשב והריכוז של ילדינו?
מערכת החינוך בישראל, כמו גם כל מערכות החינוך בארצות העולם המערבי נעה בכיוון מאד ברור בעשורים האחרונים. בראש מעייניה עומד "לימוד" הישגי, שמתמקד בהשגת ציונים ורכישת ידע בתחומים צרים ומוגבלים. מעבר לכל הסיסמאות והמילים היפות אודות ערכים, מוסר ואנושיות ילדינו נאלצים להתאים את עצמם לשינון ידע שברובו הנו חסר כל קשר לעולמם הפנימי, לצרכיהם, לרצונותיהם העמוקים ולעובר עליהם בחיי היום יום. שינון, הפנמה מהירה ככל האפשר, ואחר כך פליטה ושכחה על מנת לספק מקום לחומר החדש – אלו הם כללי המשחק.
כמה דוגמאות קצרות: שיעורי אומנות הפכו כבר מזמן לשיעורי טכנולוגיה; טיולים וסיורים חייבים להיות עם תכלית לימודית; האווירה ההישגית מתחילה כבר בכיתה א' עם מבחנים, בחנים ודפי עבודה בזמן נתון; לגנים יש תכניות לימוד חדשות שכוללות הישגים מדויקים בתחומי השפה והחשבון; ובתיכון מדובר אך ורק על הכנה אינטנסיבית למבחני הבגרות.
מערכות חינוך מכוונות הישגים, ידע מופשט ותחרותיות כמטרות-על יוצרות פער הולך וגדל בין הילד לבין אופי המערכת בה הוא נמצא. פער זה יוצא החוצה קודם כל ובצורה הבולטת ביותר במה שמכונה בעיות קשב וריכוז. לילד בגיל הצעיר עולם פנימי משלו שבו לדמיון, ליצירתיות, לרגש ולחוויה הפנימית מקום חשוב בהרבה מכיצד ניתן להבין כמה שורות טקסט מופשטות. שבו לכל מה שקשור לקשרים אנושיים משמעותיים, ליחסים חברתיים, למשחק ולפעילות גופנית יש חשיבות ומשמעות הרבה יותר מהפתרון של בעיות זמן, מרחק וכמות. שבו לפעילות אומנותית חופשייה, יצירה והקשבה לסיפורים יש משמעות, והרבה פחות לסימון התשובה הנכונה מתוך ארבע בהקשר לא מובן.
ילדים עם נטייה לחשיבה מופשטת, עם צורך לרצות את עולם המבוגרים ודרישותיו, עם משמעת פנימית או פחד מובנה מצליחים פחות או יותר לשרוד במערכות אלו – וגם זה במחיר כבד – וכאלה יש בערך שליש בכל כיתה רגילה. השאר סובל מאד, לרוב בשקט ובהשלמה. כשליש מילדי הכיתה, בכל אופן, לא יכול לקבל עליו את דרישות המערכת שהנן כל-כך חיצוניות, הישגיות ונוגדות את הכוחות הטבעיים של ילדותו. בעיות הקשב והריכוז עם או בלי היפראקטיביות הם רק סמפטום של תופעה זו. אלו לרוב הילדים הרגישים, אלה שיותר קשורים לכוחות הילדות, לעולם הדמיון, הרגש, היצירתיות, לכל הקשור לצורך הכל כך טבעי של ילדים לנוע, לפעול, לעבוד ולשחק ולא לשבת על כיסא, ללא תנועה במשך כל שעות הבוקר.
עבור ילדים אלו, אבל בעצם עבור כל ילד, דרושה מערכת חינוכית שונה לגמרי: עליה להדגיש את המקוריות של כל ילד וילד ולא קריטריונים אחידים, עליה לשאוף לבתי ספר קטנים ואינטימיים בהם כל הנוכחים מכירים זה את זה, עליה לתמוך ולפתח את תחומי האומנות, היצירה ועבודת הכפיים לא פחות מלימוד אקדמי, עליה לשים במרכז את הפן האנושי, את הקשר בין התלמידים לבין עצמם ובין המורים לתלמידים ולא את שוויו של הילד במספר, ועליה לא פחות להדגיש בקרב התלמידים את הכשרונות, נקודות ההצלחה, הצדדים החזקים של כל ילד וילד ולא לשפוט אותו אך ורק לאור יכולתו לחשוב בצורה מופשטת.
ילדים עם בעיות קשב וריכוז זועקים את הזעקה של כל הילדים. המצוקה שבאה לידי ביטוי דרכם אינה רק המצוקה שלהם, היא המצוקה של כל ילדינו – גם אלה שנראים מוכשרים, חכמים ומצליחים – והעובדה שדווקא אצלם היא כה גלוייה יכולה לעזור לנו, אולי, להבין מה אנו עושים – או לא עושים – עם ילדינו.
