אני רוצה לפתוח בשתי חוויות:

לפני כמה שנים, בתקופת כהונתו של הרב שי פירון כשר החינוך, קיבל ארגון חינוך ולדורף בישראל (בתקופה בה הייתי יו"ר הארגון) פנייה לשקול כניסה מסודרת של כל בתי הספר ולדורף למעמד רשמי וממלכתי. הסיכום העקרוני היה שיינתן לבתי ספר ולדורף חופש פדגוגי ליישום מלא של עקרונות חינוך ולדורף, אבל יהיה עליהם לעמוד בכל החוקים והתקנות בהם עומד כל מוסד רשמי אחר, סיכום שעלינו היה מקובל. השיחות עם נציגי משרד החינוך נעשו עם הרבה רצון טוב. הם היו פתוחים לעקרונות חינוך ולדורף וקבלו את רובם הגדול. אלא שהיה דבר אחד שעליו לא היתה הסכמה: גיל העלייה לכיתה א.

כאן יש להבין שמתוך הגישה ההתפתחותית, נדחה גיל המעבר מהגן לכיתה א בבתי ספר ולדורף בכל העולם לגיל שש וחצי לפחות. הווה אומר, קבלת ילדים לבית הספר לא לפני חודש אפריל של השנה הרלוונטית, זאת לעומת החוק במשרד החינוך הישראלי שבמסגרתו ילד עולה לכיתה א' אם נולד עד דצמבר של אותה שנה, ז. א. יכול לעלות בגיל 5. מדובר אם כן בשמונה חודשים הבדל.

חוויה זו התחברה אצלי לחוויה חזקה אחרת. באותה תקופה למדתי כמה שנים במכללה ידועה להכשרת מורים במרכז. בקורסים עסקנו בין השאר גם בשאלות ביוגרפיות. והנה שמתי לב שרבות מהסטודנטיות מעלות חוויות קשות מאוד, טעונות, משפילות, לעיתים ממש מדכאות מזמן לימודיהן. התברר בשיחות שהרבה מהן בחרו להיות מורות משום, שלטענתן, הן רוצות לתקן עבור ילדים אחרים את מה שהן עצמן חוו בבית הספר.

בשלב מסוים התחלתי לשאול את הסטודנטיות הללו באיזה גיל עלו לכיתה א. התשובות הדהימו אותי (ואותן) שוב ושוב. כמעט כולן עלו לכיתה א צעירות, בדרך-כלל בין הגילאים חמש וחצי ושש וחצי. זהו אינו מחקר מדעי וסטטיסטי, אלא התרשמות אישית שלי ממספר רב של סטודנטיות לאורך כמה שנים.

מה אומר על סוגיה זו המחקר המדעי?

בשנת 1921 בחר פסיכולוג מאוניברסיטת סטנפורד, ד"ר לואיס טרמן, 1528 ילדים מוכשרים בגיל 10, 11 מבתי ספר בקליפורניה לשם מחקר אורך. טרמן ראיין את הילדים, את מוריהם ואת הוריהם ואסף עליהם כמות עצומה של נתונים. הוא עקב אחרי הילדים וערך להם שאלונים כל חמש ואח"כ עשר שנים. לאחר מותו של טרמן בשנת 1956 המשיך צוות החוקרים לעקוב אחר ילדים אלו. בשנות ה-90 של המאה שעברה, שני חוקרים, פרידמן ומרטין, קבצו יחדיו את הנתונים מהמחקר של טרמן, עיבדו אותם בתהליכים סטטיסטים והוציאו לאור מחקר אורך של יותר מ–80 שנה בשם "פרויקט אריכות החיים" (The Longevity Project) (Friedman & Martin, 2011).

את פרידמן ומרטין עניינה שאלת אריכות הימים של אותם אנשים, יחד עם נושאים קשורים כמו: איכות החיים, בריאות וגורמים לאושר ומשמעות בקרב הנחקרים. המחקר הנו אחד ממחקרי האורך הארוכים והמעניינים בתולדות הפסיכולוגיה והוא מביא תוצאות מסקרנות ולעיתים מפתיעות על הסיבות לאריכות ימים, בריאות, אושר ועוד.

אותנו מעניין ממצא שהתגלה כמעט באקראי והוא הקשר בין אריכות ימים ובריאות לבין גיל העלייה לבית הספר:

מצאנו שהנחקרים של טרמן שעלו בגיל מוקדם לבית הספר נאבקו במהלך חייהם באתגרים ובעיות רבות… עד כמה שהדבר ישמע מוזר, מצאנו שגיל העלייה לבית ספר מעצב את המשך החיים ואת אורכם. ילדים שעלו בגיל 5 לכיתה א היו בסיכון גבוה יותר למות מוקדם, ואלו שעלו מעל גיל 6 חיו יותר שנים… משהו כביכול לא קשור לבריאות כגיל העלייה לכיתה א משפיע על הסיכויים לחיות עד גיל מאוחר… הגענו למסקנה, שאין לעלות לכיתה א בגיל מוקדם בכדי לאפשר כביכול "קפיצה" עבור הילדים. ההתחלה המוקדמת, המאפשרת כביכול יתרון על פני שאר הילדים, היא מיתוס, המוביל לדרך ללא מוצא. (שם, עמ. 72)

אין זה המחקר היחיד בתחום. מרתק לראות שישנם מחקרים רבים, מתחומים מגוונים ושונים לגמרי זה מזה, המראים יתרון ברור לתלמידים הבוגרים בקרב השנתון. בפאת קוצר היריעה אציין רק את התוצאות של אחדים מהם:

יתרון לילדים גדולים בשנתון נמצא לגבי מבחני הישגים וידע בבית הספר, לגבי יכולות מנהיגות, לגבי שאלות של כישורים חברתיים, ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה יותר וישנם אפילו מחקרים המראים סיכוי למשכורות גבוהות יותר כאנשים בוגרים. לעומת זאת, לילדים שעלו בגיל מוקדם לבית הספר (צעירים בשנתון) יש סיכוי רב יותר ללקות בבעיות למידה, קשיי קשב וריכוז והם זקוקים ליותר עזרה פרטנית.

בכל ענפי הספורט – כדורגל, הוקי קרח, כדורסל ועוד – מצאו חוקרים יתרון לילדים גדולים בשנתון. בין שחקני שח מקצועיים נמצאה שכיחות גבוהה בהרבה שלהם וכך גם לגבי פוליטיקאים בקונגרס האמריקאי:  סנטורים ובעלי משרות בכירות בממשל.

אם נסכם, הרי שנראה שלתלמידים בוגרים בקבוצה, גן חובה, כיתה א או קבוצת ספורט, יש עדיפות בתחומים לימודיים, חברתיים, ספורטיביים ומנהיגותיים. יש הגיון רב בקביעה זו משום שהבדל של חצי שנה עד שנה בגיל הצעיר הנו משמעותי ביותר. הבדל זה יכול לבוא לידי ביטוי בבשלות גופנית, נפשית וקוגניטיבית של הילדים וליצור אקלים גופני, לימודי וחברתי בו הבוגרים יותר מובילים.

השאלה המתבקשת היא, האם בכל מקרה תיווצר תמונה זו של הובלת הילדים הבוגרים על פני הצעירים, זאת ללא כל קשר לגיל עצמו? שהרי ההקבצה של תלמידים בקבוצות (גן, כיתה, קבוצת ספורט) וההכרח ליצור באופן מלאכותי נקודת חיתוך גילאית (שנתון), יוצרת מלכתחילה וללא קשר לגיל עצמו יתרון לילדים הבוגרים על פני הצעירים. או אז אין כל משמעות לשאלות של בשלות ויש לראות כיצד לעודד ולקדם דווקא את הצעירים בקבוצה.

אפשרות אחרת היא שגיל העלייה לבית הספר קשור לבשלות פיזיולוגית, נפשית ו/או קוגניטיבית, ולכן ילדים העולים מתחת לגיל מסוים נידונים להגיע למסגרות הלימודיות לא בשלים. מכאן נובעים התמודדויות ואתגרים רבים, שעבור חלק מהילדים משפיעים לרעה על התקדמותם והתפתחותם. במילים אחרות, השאלה היא, האם מדובר על אפקט גיל יחסי או על שאלה של בשלות?

במחקר החינוכי יש על שאלה זו חילוקי דעות בין החוקרים. גישת חינוך ולדורף ברורה: זוהי קודם כל ובעיקר שאלה התפתחותית. ילדים צעירים מגיל שש וחצי מגיעים כמעט תמיד לא בשלים ולא מפותחים מספיק לכיתות בית הספר. הם חווים קשיים עצומים בהבנה, בהתנהגות, בפעילויות לא מותאמות להם וביחסים חברתיים – וזאת גם אם הם מוכשרים, חכמים וחברותיים. לפחות שליש מילדי כיתות א ו-ב חווים את הלימודים בבית ספר כמתסכלים, קשים, מעייפים ולעיתים אף גרוע יותר, וזאת רק משום שהם מגיעים אליהם צעירים ולא בשלים.

אני מציע לכל מי שחושב/ת שאני מגזים לערוך שיחות עם מחנכות ומורות של כיתות א בכל בית ספר יסודי שהוא.

הורים – שקלו בכובד ראש את גיל העלייה לכיתה א (גם בבתי ספר ולדורף), אם ילדיכם צעירים ואינם בשלים, יכולות להיות לכך השלכות כבדות משקל על התפתחותם.