המושגים "ליקויי למידה", "היפראקטיביות", "בעיות קשב וריכוז", "ילדים עם צרכים מיוחדים" נובעים כולם מתוך השקפת עולם, שהנה לדעתי לאו דווקא חינוכית ובוודאי שלא רוחנית. להשקפת עולם זו יש שני אלמנטים מרכזיים, ראשית היא רואה מעין "תו תקן", מעין ילד אידיאלי שאליו יש לשאוף ושעל כל ילדה וילד לעמוד בו. ומכאן ברור שכל אלו שאינם עומדים באותו תו תקן מיד מסווגים, מאובחנים, מתויגים ואמורים לעבור "חינוך מחדש" בכדי שבכל מחיר יתקרבו לאותו אידיאל. שנית, אותו תו תקן או תמונה אידיאלית של הילד והאדם קשורה קודם כל ובעיקר להישגים לימודיים נמדדים במישור של הבנה שכלית ומופשטת של העולם. הדבר שבתי ספר (בעל כורחם) עושים הנו העמדת סוג מסוים של חשיבה והבנה במרכז – הבנה אינטלקטואלית, רציונאלית ומופשטת – כאיכות החשובה ביותר לכל ילדה וילד. כל שאר האיכויות והצבעים של הישות האנושית נכנעים ללא עוררין לסוג זה של הבנה וחשיבה. לכך יש תוצאות טרגיות.

ברגע בו אנו מדגישים איכות אנושית אחת, חשובה ככל שתהיה, ושמים אותה כמטרתנו העיקרית הרי מובן מאליו שכל שאר האיכויות יחשבו פחות ויהפכו למטרות משניות. מכאן יוצא שכל הילדים שאין להם נטייה לאותה איכות ירגישו את עצמם לא מוצלחים, טיפשים או סתם יהיו מתוסכלים. התוצאה הנוראה של מציאות חינוכית זו היא לכן ובאופן בלתי נמנע: רוב הילדים חווים תסכול, מרגישים חוסר ביטחון עצמי, וחווים את עצמם כלא טובים ולא מוצלחים ומפתחים תסביכים רבים ומורכבים. המערכת מעצם טבעה ומתוך הכיוון אליו היא מכוונת מנציחה ילדים מתוסכלים ועצובים ומבוגרים מתוסבכים.

מערכת "חינוכית" שמעמידה תו תקן "חינוכי" כמטרה ומדגישה בעיקר איכות אנושית אחת (חשובה ככל שתהיה), מזניחה את שאר האיכויות האנושיות הטמונות בכל אחת ואחד מאתנו ואינה מתאימה למרבית הילדים. היא בהכרח גורמת להשפעות הרסניות בקרב ילדינו וכאמור חייבת, מעצם טבעה ל"ישר" את כל הילדים שאינם מתאימים למטרותיה – ואלו רוב רובם של הילדים – לאותו תו תקן. מכאן אינפלציית האבחונים, טיפוח תרבות של הגדרות והגדרות משנה, ראיית הילדים כניתנים לתיוג ומספור והגרוע מכל, אין ספור מאמצים שמכוונים להביא ילדים מסכנים למטרה שאינה מתאימה להם, לא נובעת מתוכם וצבועה באלמנטים בוגרים ושכלתניים. אין להתפלא שהגענו לכך שאנו מסממים את ילדינו בשיטתיות. אם האמצעים ה"קלים" יותר אינם עוזרים: לחץ חברתי, איומים, פחד, מרוץ הישגי והיסטרית הצטיינות, אין ברירה אלא לעשות שימוש באמצעים פסיכיאטריים (סמים) בכדי שילדינו יתפקדו באותם מערכות.

והמפליא מכל שאף אחד אינו עוצר וצועק: "המלך הוא עירום!"

מערכות החינוך ההמוניות (חינוך לכל ילדה וילד) שהעולם המערבי יצר במאתיים השנה האחרונות נוצרו מתוך מקורות ומניעים רבים: מערכות כלכליות, לאומיות, צבאיות, דתיות ומסורתיות רק דבר אחד שכחו: את הילדים עצמם. והמפליא הוא שזה עוד נמשך. במקום ליצור מערכות חינוך הולמות ילדים, שמעמידות את הילדים עצמם במרכז, ששמות את טובתם במקום ראשון, יצרנו מערכות חינוך של מבוגרים, למען מבוגרים ולצרכיהם. את ההשלכות הקשות של מהלך זה רובנו חווינו כילדים וכעת חווים אותן ילדינו.

מערכות חינוך שילדים בראש מעיניהם צריכות לדבר את שפת הילדים, להתכוון אליהם, לראות אותם. הווה אומר, מערכות שמשלבות את האיכויות הילדיות הטמונות בכל ילדה, יחד עם הפנמה ולימוד של עולם המבוגרים. מאוד בקיצור אפשר לדבר על האלמנטים הבאים: הרבה יותר תנועה, עבודת כפיים, יצירה, אמנות, פרויקטים חברתיים, יציאה לטבע ושהייה בו, דיאלוג חופשי ושיח וכדומה. דגש על טיפוח של איכויות רבות, מגוונות, רחבות, בכמה שיותר מישורים, כך שכל ילדה וילד יוכלו למצוא את עצמם, להרגיש ביטחון, יכולת ועצמאות. ואיכויות אלו חייבות להיות בעל ערך שווה. האווירה הנכונה היא: הכל חשוב! ציור לא פחות מחשבון, טיול (לשם ההנאה, ללא הסברים שכלתניים על הטבע) חשוב לא פחות מקריאה, מוזיקה וריקוד חשובים לא פחות מלימודי תנ"ך או היסטוריה. כאשר ישנם תחומי עשייה  מגוונים וכולם חשובים במידה שווה, כל ילדה וילד ימצאו את עצמם וירגישו משמעותיים, ירגישו שהם ראויים וטובים.

לעומת זאת אנו שמים את ילדינו במערכות שאפילו למבוגרים אינן מתאימות. מי מכם הקוראות והקוראים היה רוצה לשבת על כיסא 7 שעות ביום? וזאת במקום לא אסתטי, ללא תנאים מינימליים ועוד להיות דחוס בכיתה צפופה עם עוד 30 וכמה בני גילו? ובנוסף להקשיב ולא לעשות מאום במהלך כל הבוקר יום אחרי יום? וללמוד 5,6 תחומי ידע שונים ללא כל קשר ביניהם? אפילו אנחנו כמבוגרים היינו מתוסכלים ומשועממים אם היינו לומדים במערכות שמכוונות לסוג חשיבה שבחיים הממשיים אין לו כמעט כל משמעות ומתעלמות מהפן הילדותי מלא הדמיון והיצירה של כל אחת ואחד מאתנו.

אין להתפלא שרוב רובם של הילדים שונא את בית הספר, יוצא מהשהות בו מוכה וחבוט, משועמם עד מוות במרבית משעות היום ובעיקר מרגיש שלא מתייחסים אליו, לא נוגעים בו ולא מתכוונים אליו. מערכות "חינוך" שאינן מכוונות לילדים עצמם, אלא למושגים מבוגרים ומופרכים על מה הילדים צריכים לדעת גורמות רק לקושי, תסכול, מתח ובעיות נפשיות גם לטווח הקצר (בזמן בית ספר) וגם לטווח הארוך (לאחריו).

במובן זה חייבים לומר: אין ילדים  "ליקויי למידה", "היפראקטיביים", "בעלי צרכים מיוחדים", או ילדים בעלי "בעיות קשב וריכוז". יש ילדים, ולכל ילדה וילד יש את הייחוד שלהם, את הנטייה שלהם, את הצבע המיוחד רק לה ולו. כל נטייה, כל צבע וכל צליל הם מהותיים, חשובים ובעלי משמעות. אין יותר ואין פחות. השוואה אינה במקום כלל. להשוות אפשר בין מוצרים לא בין ילדים. עצם ההשוואה מעליב ועושה דה-הומניזציה לרוח האדם. או במילים אחרות: כל הילדים בעולם הם בעלי ליקויי למידה, היפראקטיביים, צרכים מיוחדים ובעיות של קשב וריכוז. אלא שאצל כל אחת ואחד מופיע הקושי במישור אחר: אצל אחת בתחום התנועה, אצל אחר בתחום השירה, פה בתחום הציור ושם בתחום החשבון. לכל אחת ואחד מאתנו חולשות במקום אחד ונקודות חוזק ועוצמה במקום אחר. מערכת חינוכית שמכוונת לילדים עצמם (ודרך אגב גם למוריהם) מעודדת כל ילדה להתגבר על חולשותיה במישור מסוים ומטפחת את כישרונה במישור אחר. זה מה שבתי ספר צריכים היו לעשות.

המשך הפוסט הבא.