הפוסטים הקודמים עסקו בקשר בין בעיות קשב וריכוז והמערכת החינוכית. במסגרתם ניסיתי להראות כיצד מערכות החינוך אותן יצרנו נעשות יותר ויותר מנוכרות לטבעם הפנימי של הילדים. הפער שנוצר בין מערכת חינוכית קרה, מופשטת, בוגרת וחסרת חיים לטבעו הפעלתני, החם, היוצר ומלא התנועה של הילד הקטן מתגלה בין השאר דרך מה שמכונה: "בעיות קשב וריכוז". ילדים רבים לא מסוגלים להביא את עצמם לשתף פעולה – וזאת למרות רצונם לרצות את עולם המבוגרים ולעשות מה שנחשב בעיני הוריהם, מוריהם והמערכת שבה הם נמצאים כטוב וחשוב עבורם – עם דרישות כה זרות ומנוכרות לשלבי התפתחותם ולעולמם הפנימי. אפשר גם לומר, כל החי והפועם בצורה טבעית בתוכם אינו יכול להתחבר עם מה שבא אליהם מהמערכת החינוכית. "בעיות קשב וריכוז" הם אחד הסימפטומים העיקריים של מצב זה.

מסקנתי, שצריך קודם כל לשנות את מערכת החינוך ולא את הילדים עצמם. וזאת בדיוק בכיוון ההפוך אליו היא שואפת:

• לחזק את הקשר בין מורים לתלמידים, לעודד שיח, דיאלוג וליווי אישי
• להקטין את מוסדות החינוך לממדים בהם ילד יכול לחוש אינטימיות
• להדגיש ערכים ומידות אנושיות
• ללמד לחשוב, להגות, להתלבט, להרהר ולא לפלוט תשובות לעוסות על שאלות חסרות משמעות
• להחזיר את העיסוק באומנות ובחומר כחלק שהנו לא פחות משמעותי מחשיבה מופשטת
• לצאת לטבע, לשהות בו, להכירו בלב, בחושים ובהוויה ולא רק בצורה מדעית
• ובראש ובראשונה לראות את הילד כאינדיבידואל ייחודי, מסקרן וחד פעמי ולא כמספר בין מספרים.

יחד עם זה ישנם ילדים רבים שמגיעים למערכות החינוך, כבר בגיל צעיר מאד עם קשיים התפתחותיים. מה שנכלל תחת הכותרת "בעיות קשב וריכוז" עם או בלי היפראקטיביות מהווה אוסף של קשיים התפתחותיים במישורים שונים. קשיים שלעיתים כלל אינם קשורים למערכת הבית ספרית. אמנה כמה מהם: קושי לעבוד בקבוצה חברתית מתוך שיתוף והתחשבות, צורך כפייתי להרוס ולקלקל לי עצמי ולאחרים סביבי, חוסר מנוחה וחוסר שקט בסיסי, דיבור בלתי נשלט וקושי להיות באווירת הקשבה, חוסר יכולת להתמקד יותר מכמה דקות במשחק או משימה, קשיים בארגון ובסדר. מניסיוני, גם בתוך מערכות חינוך אנושיות, חמות ומתאימות לטבע הילד נמצאים ילדים עם הקשיים הנזכרים והם מהווים אתגר גדול לעצמם, לחבריהם ולעובדים עמם.

הסיבות לקשיים אלו נתונות במחלוקת בין המומחים השונים, לא אכנס אליהם פה, אולם אין ספק שכמה דברים פשוטים יכולים לעזור מאד לילדים אלו. ברצוני להדגיש, איני מתכוון לפתרונות החיצוניים שהוצגו בטור הקודם: תרופות כימיות או אבחונים (שלעיתים כמובן אין ברירה וצריך לעשות בהם שימוש, אבל גם אז צריך לעשות זאת בכובד ראש ולאחר הרבה מחשבה). להערכתי ישנן כמה אפשרויות שהנן זמינות לגמרי לכל ויכולות לעזור מאד. אפשרויות אלו מנסות לעודד את כוחותיו הפנימיים של הילד עצמו. בסופו של דבר רק הוא עצמו יכול לעזור לעצמו, אנו יכולים רק לתמוך, לעזור ולסייע מן הצד. אציג כמה מהן:

הקשר בין השפעות סביבתיות ל"בעיות קשב וריכוז" התגלה בהרבה מאד מחקרים. אחת ההשפעות הברורות היא של אמצעי המדיה השונים. ילדינו חיים מגיל צעיר מאד במה שמכונה "תרבות המסכים": הם עוברים בין מסך הטלביזיה, מסך המחשב, מסך הטלפון הנייד, מסכי המשחקים ומעבירים כך שעות רבות בכל יום בבהייה. מעבר לכל הבעיות הרבות שעולם המדייה גורם להתפתחותם של ילדים צעירים, השפעתו על בעיות קשב וריכוז עצומה. תרבות המסך מרגילה את הילד לקצב, למהירות, לשינויים ולצבעוניות שהנם גבוהים בהרבה מהקצב והמהירות של חיינו הרגילים. המדיה האלקטרונית מטבעה מקצרת תהליכים, מצמצמת את הזמן למינימום ונותנת ללא הרף סיפוקים מיידיים לנפש הילד. מה שבחייים הרגילים מתרחש לעיתים בשנים ארוכות יכול להתרחש עם הרבה יותר עוצמה ודרמתיות בכל סדרת טלוויזיה ובכל משחק מחשב של חצי שעה. בנוסף הילד מתרגל לכך שהכל קורה ללא כל מעורבות ומאמץ. תרבות המסך, ללא כל קשר לתוכן המוצג בה הנה החינוך הטוב והיעיל ביותר לפסיביות פנימית, לעצלות ולחוסר עשייה.

ילדים שנחשפו לתרבות זו בשנותיהם הצעירות באים למפגש חברתי ולימודי עם חסכים עצומים: בטלוויזיה צופים לבד ובמשחק המחשב אני משחק לרוב עם עצמי; עם קושי להיות מרוכז וקשוב: רמות הקצב והעניין שמורה או גננת יכולים להפיק לעולם לא ישוו לטכנולוגיה לה היו חשופים; עם קשיים לשחק ולפעול מתוך עצמם: עד עתה היו רגילים שהכל יקרה מעצמו; ועם קשיים במיקוד וריכוז: הרבה יותר קשה להתרכז כאשר הגרויים הם בכל מקום ולא רק בקופסא הקטנה מולי. מה שבא לידי ביטוי במחקרים רבים: הקשר בין בעיות קשב וריכוז לצפייה בתרבות המסכים נראה לאור זה מובן מאליו.

בנושא זה כמו גם בנושאים הבאים מדובר גם על מניעה וחיסון וגם על טיפול מעמיק בבעיה עצמה, טיפול שלא דורש מאום חוץ מהתמסרות והשקעה של ההורים עצמם. ילדים עם נטייה לבעיות קשב וריכוז או עם בעיות מאובחנות בכיוון זה יכולים לקבל עזרה גדולה מאד אם הוריהם או מלוויהם יפחיתו למינימום (ואם אפשר לגמרי) את שעות הצפייה והמשחק באמצעי המדיה השונים. מה שנכון לכל ילד נכון שבעתיים לילדים עם קשיי ריכוז וקשב: עדיפה תמיד פעילות עצמית, תנועה, משחק יצירתי, משחק או בילוי חברתי, שיחה עם בני הגיל ומבוגרים, הקראת סיפור או קריאה בספר על צפייה פסיבית במסכים.

נושא נוסף שקשור ישירות לקשיי קשב וריכוז, במובן המניעתי והטיפולי הוא שאלת התזונה. במיוחד אצל ילדים יש קשר משמעותי וישיר בין איכות האוכל אותו הם אוכלים להתנהגותם. מה שאצל מבוגרים יכול לא לבוא לידי ביטוי כלל או רק לאחר זמן, בא בקרב ילדים במהירות לידי ביטוי במישורים שונים של התנהגות, מצבי רוח, יכולות ועוד. הקשר בין הגופניות לתהליכים פנימיים הוא עדיין מאד הדוק אצל ילדים צעירים (וככל שהם יותר צעירים כך הוא הדוק יותר). ילדים עם קשיי קשב וריכוז הם לרוב עוד יותר רגישים, והרגישות לאוכל ולאיכותו גבוהה ביותר. בתחום זה יכולים הורים לעשות המון רק על ידי תודעה ומאמץ לתת לילד את המזון הבריא, המאוזן והמתאים לו עצמו.

מזון מהיר, משופע בסוכרים ובפחממות, עשיר בחומרים מלאכותיים, מזון שאינו מאפשר תהליכי עיכול משמעותיים, מזון שאינו מאוזן (הגדרות שמתאימות למעשה כמעט לכל המשקאות הקלים ולרוב החטיפים והממתקים), ושניתן בצורה לא מסודרת וללא רתמוס יכול להגביר ולהעצים הרבה מהבעיות של ילדים עם קשיים אלו. לעומת זאת מזון עשיר ובריא, טבעי ככל האפשר, שמכיל בצורה מאוזנת את כל אבות המזון ושניתן בצורה מסודרת, בארוחות קבועות ובזמנים קבועים יכול להביא, בפני עצמו, לשיפור משמעותי בהתנהגות הילד, ברמת הריכוז לה הוא מסוגל ובמיקוד תשומת לבו למשימות העומדות לפניו.

נושא חשוב ביותר, במיוחד בזמננו, בהקשר זה הוא התנועה והפעילות של הילדים. כל ילדה וילד באשר הם זקוקים למען התפתחותם לפעילות גופנית. אנו מתפתחים כבני אדם מתוך הפעילות, מתוך העשייה והתנועה. מה שפיאז'ה, אחד מגדולי הפסיכולוגים של הילדות במאה העשרים טען: "הפעולות הממשיות הן נקודת המוצא לפעולות החשיבה העתידות לבוא" עומד בבסיס של הפסיכולוגיה ההתפחותית המודרנית. ילדים צעירים זקוקים לפעילות ולתנועה כתשתית להתפתחותם.

אלא שתרבותנו מצריכה מאמץ מודע ומיוחד על מנת שהילדים יחוו ויתנסו בתנועה ובפעילות מתאימה להם. תרבות המסכים מחנכת את הילד לשבת ולצפות בעולם, תרבות השפע לכך שאנשים אחרים עובדים עבורו ואורח החיים הקפיטליסטי לכך שעבודת כפיים היא דבר בזוי וחסר ערך בפני עצמו. אנו כמבוגרים צריכים לעשות מאמץ מיוחד על מנת שילדינו יזכו לתנועה מתאימה לצרכיהם, ותנועה כזו משמעותית ביותר לכל ילד, ובוודאי שלילדים עם קשיי קשב וריכוז. תנועה הרמונית, מתאימה לגיל, בימים קבועים (עדיף כל יום) ובשעות חוזרות על עצמן יכולה לסייע רבות לילדים אלו.

חשוב אולי רק להדגיש בנקודה זו שהכוונה אינה לחוגים מיוחדים ויקרים או לפעילויות אקסטרים, אלא לחוויות של פעילות ותנועה שכל הורה וכל מלווה יכול לקחת עליהם אחריות: טיול יומי בטבע, הליכה במסלול קבוע בשכונה, רכיבה על אופניים, שחייה, קפיצה על חבל, משחקי כדור ועוד. מה שהיה בזמנים לא כל כך רחוקים מנת יומו של כל ילד: משחקים ספונטאנים בשכונה עם ילדים נוספים, משחקי כדור, פרויקטים של בנייה וכיו"ב צריך בזמננו להפוך בצורה מודעת לחלק מחיי היום יום של כל ילד, ולא כל שכן ילד עם בעיות קשב וריכוז.

להרחבה רצוי להאזין לפרק הראשון בסדרת הפודקסט השנייה של "עולמה של הילדות" הנמצא באתר זה.