בסופו של דבר יהיה עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: האם עלינו לאנוס את ילדינו לדרישות, איכויות, חוקים וכללים, אווירה ותכנים אליהם אין להם ולא יכול להיות להם כל קשר, או לטפחם, לחנכם ולגדלם לפי נטיותיהם שלהם? סוגיית הקשב והריכוז במערכת החינוך מעלה שאלה זו בחריפות יתרה.
כפי שראינו בפוסט הקודם, בתי הספר שלנו מכוונים להישגים, לידע מופשט ולתחרותיות ויוצרים פער הולך וגדל בין הילדים לבין אופי המערכת בה הם נמצאים. פער זה יוצא החוצה קודם כל ובצורה הבולטת ביותר במה שמכונה "בעיות קשב וריכוז". ילדינו מוכנסים בעל כורחם למערכות המוניות, בעלות איכות בוגרת ושכלתנית, ולאלה אין ולא כלום עם עולמם הפנימי שלהם עצמם. כאשר הדגש הוא על עולם המבוגרים וצרכיו (פולטיקה, כלכלה, הישגים מדעיים, טכנולוגיה) ולא על עולם הילד נוצר פער. אנו למעשה אונסים את ילדינו להתנגד, הדרך הזמינה ביותר היא חוסר התאמה.
אין ספק שמה שמכונה: "בעיות קשב וריכוז" בקרב ילדי הגנים ובתי הספר רק ילכו ויגדלו. מדובר כפי שראינו על הרבה מאד ילדים. להרבה מהם יש אכן קשיים בהסתגלות, לחלקם יש קשיים התפתחותיים, לחלקם קצב אחר ממה שהמערכות דורשות, אולם זהו בראש ובראשונה סמפטום שמעיד הרבה יותר על מערכות החינוך עצמן מאשר על הילדים הבאים בשעריהן. כל עוד נהפוך את גני הילדים ובתי הספר למרכזים תעשייתים להפיכת ילדים למבוגרים קטנים כמה שיותר מהר וביעילות הרבה ביותר, ילכו בעיות אלו ויגדלו, ויותר ויותר ילדים יחיו עם תסכול, טראומות ובעיות נפשיות. ההבדל בין הילד "המוצלח" שעובר מערכות אלו כביכול בהצלחה לבין הילד "הבעייתי" שלא מסתדר אינו דווקא בעומק התסכול והטראומות שנשאר בנפשותיהם, אלא בכך שהילד "הבעייתי" פשוט מורד, במודע או לא במודע, ואינו מוכן לקבל עליו בגרות מוקדמת בהשלמה.
כיום ישנן שלוש דרכים עיקריות להתמודד עם בעיית הקשב והריכוז. האחת והפשוטה מכולן: לספק לילדים תרופות כימיות, תרופות ש"מתאימות" אותם למערכת. השנייה לטפל בילדים בשיטות אלטרנטיביות שונות ומגוונות. השלישית לאבחן את הילד. האבחון נותן כביכול לגיטימציה למצבו של הילד, הוא באמת כזה וכזה ואז על המערכת להתחשב בו. ארחיב מעט על כל דרך:
החומרים הכימיים (רטלין בלשון העם) מספקים כביכול את הפתרון המושלם: הילד יכול ללמוד ובעיותיו "תוקנו". המורים מקבלים שקט ויכולים "להעביר את החומר" וההורים אינם צריכים לעשות הרבה חוץ מלדאוג לאספקת החומרים לילד בזמן. אם הכל בסדר, מה הבעיה? הבעיה היא שהכל לא בסדר. תרופות כימיות אינן שונות מכל סם אחר: הן משנות את תפקוד הילד במישורים רבים שחלקם אינם קשורים כלל לתהליכי לימוד. הן משפיעות למשל על התאבון והתזונה, על היכולת ליצור קשרים חברתיים, על תפיסת החושים, על ההרגשה הגופנית ועוד ועוד. מעבר לכך, איש אינו יודע מה השפעתן המדויקת על האדם ומה יהיו הנזקים העתידיים של תרופות אלו. הן פשוט עובדות, ולכן עושים בהן שימוש. אנו למעשה מסממים את ילדינו וזאת רק כדי שיתאימו למערכת, מערכת שלכתחילה אינה קשורה כלל להתפתחותם. האם זה בסדר?
הדרך השנייה מנסה לטפל בבעיה במישור עמוק קצת יותר. ישנו קשר ברור בין "בעיות קשב וריכוז" לתזונה, לצפייה במדיה או לפעילות גופנית. בנוסף קיימות שיטות שונות ומגוונות של טיפולים אלטרנטיביים לסיוע לילדים עם קשיי קשב וריכוז. חלקן מאוד יעיל ולהבדיל מסמים מסייע לילדים לעזור לעצמם. אלא שטיפולים אלה יקרים מאד ולא כל משפחה יכולה להרשות אותם לעצמה.
דרך מצויינת של המערכת לא לראות את עצמה, לא לתת דין וחשבון על השפעותיה ובעצם לסדר את עצמה מבפנים היא שיטת האבחונים. כל מי שמכיר את תחום האבחונים וההקלות יודע שהאבסורד בתחום זה פשוט זועק לשמיים. יצרנו מערכת שלא קשורה כלל לעולם הילדים, הכרחנו אותם להתנגד לה, יצרנו בעיות וקשיים שנובעים ברובם מהמערכת עצמה וכעת אנו מכירים בכך – בצורה מדעית ושיטתית – שהילדים אינם מתאימים לה. אנחנו נותנים כביכול לילדים ולמשפחותיהם הכרה רשמית שילדיהם לא בסדר. בנוסף גם האבחונים וכל הקשור בהם יכולים להוות נטל כספי קשה על המשפחות רבות.
כל שלושת הדרכים אינן מטפלות לדעתי בבעיה האמיתית: אופי מערכות החינוך והתאמתן לילדים ולעולמם הם.
