כאשר הקים אלכסנדר ניל את בית הספר הדמוקרטי הראשון בעולם בשנת 1921, "סאמרהיל", הוא עמד על כך שזו תהיה פנימייה, משום שאת הילדים לגישתו יש להפריד מהוריהם. ניל סבר שהחינוך בבית והשפעת ההורים רק יעצרו ויעכבו את התפתחותם הבריאה והחופשיה של הילדים כפי שהוא ראה אותה. ההורים עדיין לא היו בשלים, לשיטתו, לשינוי שהילדים צריכים לעבור, ואותו ניתן ליצור רק באווירה חופשית לגמרי, ללא סמכות, ללא סדרי עדיפויות מבוגרים, ללא דת וללא מוסר – ז.א. ללא ההורים.

גישה דומה, גם אם בחלקה ממניעים אחרים, היתה גישתו של החינוך הקיבוצי, שהפריד אותנו (אני גדלתי בחינוך הקיבוצי של פעם), דור ההמשך, מההורים כדי להעניק לנו חינוך איכותי מ"מחנכים מקצועיים" ובאווירה חינוכית מיטבית. גם כאן עמד נושא עקרוני על הפרק: חינוך סוציאליסטי ושוויוני אפשר ליצור רק אם התא המשפחתי יהיה פחות רלוונטי ומשפיע מהקהילה כולה. בניגוד גמור לגישות אלו עומדים ההורים בחינוך הביתי, ששואפים להיות עם ילדיהם כמה שיותר זמן, משום שלדעתם אווירה מקבלת ואוהבת בחיק המשפחה היא מה שילדים זקוקים לו יותר מכל. כמו שאמר לי אבא שגידל את כל ילדיו בבית ללא כל מסגרת חינוכית פורמלית: "לא הבאתי ילדים לעולם כדי שסוכנים זרים יחנכו אותם".

גישות מנוגדות אלו מדגישות את שאלת ההורות והמשפחתיות בחינוך הילדים: עד כמה על ההורים לחנך, להתערב, לנווט, לשמור, להיות פעילים ויוזמים בחינוך ילדיהם וכיצד?

מניסיוני גם כאבא וגם כמחנך של ילדים רבים שאינם ילדי הביולוגיים אנו נוגעים בשאלה זו באיזון מאוד עדין, במעין נשימה בין שני קטבים, ואין הדבר פשוט למצוא את המקום הנכון שלי כהורה, את המקום הנכון של הילדים ואת המעשה הנכון בכל סיטואציה.

בסופו של דבר יש הרבה חוכמה במילותיו הליריות של ג'ובראן חליל ג'ובראן בשירו "על הילדים" (בספר "הנביא") באומרו:

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,

חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

ילדינו באים דרכנו, זו דרכם לבוא לעולם ולהגשים את עצמם בו, אבל הם אינם שלנו. הם קודם כל של עצמם. מטרתנו כהורים וכמחנכים לעשות הכל כדי שהם יממשו את עצמם, כדי שהם יביאו לידי ביטוי את האיכויות הטמונות בהם, כדי שהם יוכלו כאנשים בוגרים לממש את מתנותיהם. עד כמה שזה לעיתים כואב אין עלינו לעשותם שיהיו כמונו. כהורים ומחנכים אנו תמיד משפיעים ומעצבים אי אפשר ולא צריך אחרת. השאלה היא כיצד? ועד כמה? והאם אנו פועלים בזהירות, בטקט וביראת כבוד למה שרוצה לבוא מהילדים עצמם. עלינו לעשות הכל כך שייעודם הפנימי יקרון יותר ויותר.

כמובן שתפקידנו כהורים ללוות את ילדינו, לתמכם, לסייע להם אבל המטרה היא תמיד עצמאותם, ריבונותם, אישיותם החזקה, יכולתם לדעת את עצמם, יכולתם למצוא מרכז פנימי יציב היודע לממש ולכוון את דרכם. גם אם דרך זו מנוגדת וזרה לנו כהורים. במובן זה להיות הורים משמעו להיות בשירות. אנו משרתים את הצמיחה, הגדילה וההתפתחות של ילדינו, למענם הם.

מכאן והלאה לא יעזרו דיבורים כלליים ברוחו של ניל, החינוך הקיבוצי או החינוך הביתי אלא העמקה בדינמיקה של התפתחות הילדים באופן כללי מחד, ובילדים עצמם אותם אנו מלווים, על ייחודיותם, מקוריותם ומתנותיהם מאידך. מכיוון שהמטרה היא בסופו של דבר ההגשמה של הילדים עצמם – ולא שלנו בהם – יש ללמוד אותם, להבין אותם ולהתבונן בהם.

תינוקת בת חצי שנה תלויה בכל בהוריה. ההורים ושאר המלווים של אותה תינוקת חייבים להיות, גם חיצונית וגם פנימית, אקטיביים. היא לא תשרוד ללא שמירה ודאגה מתמדת. אנו יכולים לראות דינמיקה עדינה ומסתורית בין הצרכים העמוקים של התינוקת לבין הצרכים, המחשבות ונטיות הנפש של ההורים. אלא שבעוד עבור הילדה זו תלות כמעט מוחלטת הרי שעבור ההורים מדובר קודם כל על הקשבה. הקשבה אקטיבית: פינוי מקום בתוכי לצרכים ולבקשות העמוקות, אותם אין התינוקת עדיין יכולה לבטא מילולית.

כבר מהגיל הצעיר ביותר אנו יכולים לפעול יותר מידי, להביא את עצמנו לידי ביטוי בשרירותיות, בכוח וללא הקשבה לילדה אותה אנו מלווים, ויכולים לפעול פחות מידי ולא לספק את צרכי ילדתנו, להיות רק בתוך עצמנו, לזנוח אותה. בשני המקרים אנו איננו מכוונים לילדה אלא לעצמנו. ההתכוונות לילדה עצמה, הנשימה העדינה בין צרכיה העמוקים לבין הצרכים העמוקים שלנו, הניסיון להקשיב לפן העמוק שלה ושל עצמנו – זו מהותו של החינוך.

אותה תינוקת לאחר 30 שנה כבר עצמאית ועומדת ברשות עצמה גם מבחינה משפטית וגם מבחינה התפתחותית. אישיותה עדיין מתעצבת ומתפתחת אבל היא הגיעה כבר למימוש מסוים של כוחות נפשה הייחודיים והמקוריים. וההורים? אלו עומדים כעת מן הצד, יכולים לתמוך, לסייע לשוחח, לייעץ אבל כחברים בוגרים, ויותר חשוב: רק כאשר ילדיהם רוצים בכך ומבקשים זאת. זהו שינוי עצום: מליווי אינטנסיבי, פעיל ויוזם, לעמידה מהצד לרשות ילדיהם הבוגרים. שינוי שישלים את עצמו ויסגור מעגל כאשר ההורים יזדקנו ויזדקקו לליווי, לתמיכה וליוזמה של ילדיהם.

נחזור בקצרה על מעגל הליווי: חוסר אונים מוחלט של הילדים ואקטיביות מלאה של המבוגרים בילדות הרכה – אקטיביות של הילדים בבגרותם ותמיכה מרחוק, או עם הרבה טקט של ההורים – אקטיביות של הילדים והשענות של ההורים עליהם, השענות שיכולה להגיע גם לחוסר אונים, בזקנה.

המשך יבוא.