בשני החלקים הקודמים של "להיות הורים" עסקתי בנושא באופן כללי כדי ליצור לנו נקודת מוצא משותפת. בתמצות רב הייתי אומר שהורות – וליווי ילדים בכלל – תמיד קשורה למתח או לדינמיקה בין יותר מידי ופחות מידי. אם נעשה יותר מידי ונביא את עצמנו בעוצמה, ללא שליטה ומודעות נהיה בסכנה של השפעה לא לגיטימית על ילדינו, של הפיכתם לבבואתנו אנו. אם נפעל פחות מידי לא נוכל לשמש מודל והשראה לילדינו, לא יהיה להם אל מה לשאוף, מול מה למרוד, הם יהיו חסרים את הדוגמה, דוגמה שרק היא יכולה לעורר כוחות נפש עמוקים.

בחלק זה ברצוני להביא שלוש דוגמאות בגילאים שונים, כדי להמחיש מתח זה בין יותר מידי לפחות מידי.

נתחיל עם שנות החיים הראשונות, גילאי שלוש, ארבע. ילדה משחקת בקוביות ובונה מגדל. היא יזמה את המשחק והחלה לבנות מרצונה בהתלהבות ובשמחה. אם נחזור אחורה כמה שנים או חודשים, ילדה שלא תראה בנית מגדל, לא בעולם סביב ולא במשחק, לא על ידי הוריה ולא מחבריה, קרוב לוודאי שלא תעלה על דעתה לבנות מגדל. היא צריכה את הדוגמה, את מושא החיקוי כדי להפנימו וליצור את הפעילות מתוכה ומיוזמתה. טוב היה אם בשלב מסוים בשנים המוקדמות, וכבר מהגיל הצעיר ביותר, נבנה לידה ואתה בקוביות או בכל אמצעי אחר. היא צריכה לראות, לחוות ולהפנים משחקי בנייה (כמו כל דבר אחר למעשה) כדי ליזום אותם ולהתפתח דרכם כשתגדל. מה שלא רואים, שומעים וחווים בשנות החיים הראשונות יהיה הרבה יותר קשה אחר-כך לעשות עצמאית.

נחזור לילדתנו שבונה כעת מגדל. אני כהורה עומד מהצד. נסקור כמה מהאפשרויות העומדות בפני: אני יכול רק להתבונן, לעזור לה רק כאשר היא מבקשת או מאוד מתוסכלת, לעזור לה בכל קושי בו היא נתקלת, לבנות יחד אתה בשותפות, לבנות את מה שאני רוצה ללא תשומת לב לרצונה היא, וכמובן כל אפשרויות הביניים. אין פה תשובה ברורה ו"נכונה", קיים פה קשר ביני לבינה, קשר הבא לידי ביטוי בעוד אלפי סיטואציות במהלך היום. קשר שיכול לחזקה ולטפחה ויכול להחלישה ולדכאה. הכיוון יחד עם זה ברור: עלי לעשות רק את מה שנדרש כדי שהיא תתחזק, כדי שהיא תפעל ותשחק ותעבוד, כדי שהיא תהיה כמה שיותר אקטיבית ויוזמת. בגיל הזה מדובר בדרך-כלל על ליווי אוהב, משתתף אבל בעדינות ותוך כבוד לכל מה שבא מהילדים עצמם.

ילדתי גדלה והיא בת עשר. ואנו משחקים יחדיו משחק קלפים. גם פה האפשרויות רבות: אני יכול לשחק כדי לנצח בכל מחיר, אני יכול מצד שני לוותר לה לאורך כל הדרך כדי שלא תתרגז ותהיה מתוסכלת, אני יכול לשחק אתה כשווה בין שווים, למעשה כאדם מבוגר המשחק איתי, אני יכול להסביר לה ולהדריך אותה וללמד אותה ואני יכול לתת לה ללמוד לבד דרך ניסיונות, הפסדים וניצחונות. אני יכול לדבר הרבה ולא להשאיר לה מקום, ואני יכול לשתוק ולא לומר כלום, כך שהיא תדבר, תספר ותיזום שיחה. שוב, האפשרויות אינסופיות ומשמעות הקשר הנכון, המחזק והמטפח היא תמיד דיאלוג, בו היא גם לומדת ממני, מניסיוני, ממחשבותיי ומדעותיי ויחד עם זה נשארת חופשיה ליזום, להביא את עצמה ולבטא את עצמה.

נעבור כעת לגיל ההתבגרות ועליו ארחיב מעט יותר. זהו מעבר או אפילו קפיצה שמתרחשת בדרך כלל בין השנים 11 ל-15 ומהווה מעין ציר מרכזי בהתפתחות זו. לפתע, לעיתים בדרמתיות ובעוצמה ולפעמים בדממה ובתהליכים מופנמים, הופכים ילדינו הרכים לנערות ונערים: גופם משתנה והופך לבוגר, נפשם מקבלת סממנים של אישיות עצמאית ומחשבתם מתעוררת. זהו השינוי הדרמטי ביותר לאורך הילדות ולרוב גם הקשה ביותר הן להורים והן לנערות ולנערים עצמם. אנחנו כהורים עומדים מול שינוי זה, פעמים רבות המומים וכואבים, יחד עם ילדינו, כאשר לפתע הכול משתנה. ליווי אקטיבי, שומר, מסייע ובוגר לא תמיד מתקבל, אבל גם שמירת מרחק, צפייה מן הצד אינה במקום. זו תקופה בה הבלבול והמבוכה של הנערות והנערים מקרינים בעוצמה גם לתוכנו. האם הם מבוגרים? ילדים? מה עליי לעשות ומה לא לעשות? כיצד לדבר והאם?

אכן זהו גיל מבלבל, מתסכל ולעיתים קשה מנשוא. אחד הדברים שיכול לסייע לנו כמלווים מבוגרים של המתבגרים היא ההבנה שמה עומד על הפרק בשנים אלו היא בניית האישיות העצמאית. זהו למעשה מאבק לעצמאות. השאלות: מי אני? מי אני רוצה להיות? מהדהדות, יותר או פחות, בתודעה של כל מתבגר/ת. הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון ראה שלב זה בחיים כשלב החיפוש אחר זהות. מחקריו של שטיינר (מייסד האנתרופוסופיה) משלימים טענה זו ומחזקים אותה.

החיפוש אחר זהותם עובר אצל מרבית הנערות והנערים דרך הדחייה, דרך "מי אני לא". זהו תמיד הפתרון הפשוט והזמין, בכל גיל, לראות "מי אני לא רוצה להיות ומה אני לא רוצה לעשות", מאשר כיצד אני רוצה להתנהג ולאור אילו ערכים אכוון את חיי. מכאן המרדנות, הדחייה, האנטיפטיה של התקופה הזו. מתוך הדחייה והמרד עולה בנפש, לעיתים מהר יותר ולעיתים לאחר שנים, ההבנה מי אני, במה אני מאמין וכיצד עליי לחיות.

ההורים הם מחוז המאבק הראשוני. ללא שום קשר לאיכויותיהם, מעלותיהם או מגרעותיהם, הם מסמלים עבור המתבגרים את העבר, את הישן ואת כל מה שחוסם ומונע את התפתחותם האישית והייחודית. באגדות העם ובמיתוסים זהו המאבק של הנסיכה או בן המלך במלך ובמלכה. הם חייבים לצאת לדרך שלהם, לעבר עצמאות וחיפוש אישי. המאבק והמרד בהורים הוא טבעי לגמרי ובריא. בלעדיו קשה לייסד אישיות עצמאית.

גם כאשר מבינים זאת, אין הדבר אומר שעלינו כהורים, פשוט לקבל את הקפריזות והמרדנות של ילדינו ושעלינו לבטל את עצמנו. ההפך! עמוק בלא מודע, מחפשים המתבגרים גם אצלנו את הזהות. מי את? מי אתה? הם שואלים אותנו, במה אתם מאמינים? כיצד אתם חיים? מה הם הערכים לאורם אתם מתנהגים? שאיפתם העמוקה היא לראות דרך מעשינו ודרך מילותינו את מה שאנו מאמינים בו, את מחשבותינו ואת עמדותינו. כך שעלינו להציגם ולא להסתירם, גם אם הדבר יסתיים בעימות. זהות ברורה, ייחודית ומובחנת מסייעת לנערות ולנערים בגיל זה למצוא את עצמם. הם רוצים בעומק לבם לשמוע אותנו, להקשיב לדעותינו, להבין את מחשבותינו, גם אם לעיתים הם מביעים בחוץ את ההפך הגמור.

מצד אחד עלינו כהורים, כמדריכים או כמורים, כמלווים של מתבגרים להביא את עצמנו, להביע את עצמנו ולהיות עצמנו בכל הכנות והאותנטיות האפשרית, ומצד שני עלינו להיות מאוד רגישים לשאלה כיצד אנו מביאים את עצמנו, הקשר והשיח חשובים לעין ערוך במיוחד בתקופה זו. אני רואה פה שתי איכויות שלא תמיד פשוט להביא אותן יחד: מחד ביטוי אישי והבעת דעה שלי כמבוגר מאידך שמירה על קשר חם ומקבל לאורך כל הדרך.

גם כאן כמובן יש יותר מידי ופחות מידי. הקשר עם המתבגרים מצריך הרבה רגישות וטקט. כיצד לומר את דעתי, את מחשבותיי ואת עמדתי וזאת כך שהנערה תוכל לקחת את זה ולהפנים את דבריי. מצד שני, כיצד לא לפחד מעימות, מאנטיפטיה ומהתנהגות שלילית וגם אם הם באים בעקבות עמידה על עמדתי. המיוחד בתקופה זו האיזון בין יותר מידי לפחות מידי הוא עדין ורוטט. יותר מידי יהיה להביא את עצמי ללא התחשבות, רגישות והכרה בחופש הרוחני והנפשי של המתבגרת, פחות מידי יהיה לא לבטא את עצמי בכלל, מפחד, מחשש או סתם מחוסר עניין.