אתחיל במסקנה: יש להוציא את המדיה האלקטרונית מגנים ובתי ספר. יש להפוך אותם למקום בו מטפחים ערכים אנושיים, יכולות חברתיות, למקום בו מזהים ומטפחים את הפנים העמוקות של כל ילדה וילד, מקום בו מתרחש לימוד מעמיק ומשמעותי, מקום בו מכינים ילדים לחיים על-ידי החיים עצמם, מקום בו מספקים לילדים התנסויות מעצימות ורב-גוניות. את כל אלה אפשר לעשות, וצריך לעשות ללא מכשירים אלקטרוניים, ללא מסכים. אסביר מדוע.

תרבות ומדיית המסכים השתלטה עלינו. עלינו להודות בכך. בין מסך הסמארטפון, למסך המחשב, בין מסך הטבלט למסך הטלוויזיה, בין ווטסאפ לפייסבוק, טיקטוק לטיוויטר אנו, בני האדם, יכולים לקחת פחות ופחות אחריות על נפשנו, על מחשבותינו, על הווייתנו. שאלת מי הריבון עומדת בפנינו במלא חריפותה. האם אנו ריבוניים לאמצעי המדיה, שולטים בהם, מכוונים אותם כרצוננו, חופשיים במגע ובשימוש בהם, או שמא הם ריבוניים עלינו, מחליטים עבורנו, עושים בנו שימוש. לעולם לא היתה התרבות האנושית, ועמה כל אחת ואחד מאתנו, נתונים לאיום תרבותי וקיומי גדול יותר. דווקא העידן הטכנולוגי, על הבטחותיו הרבות, הנוחות שהוא מציע והשפע היחסי בו רובנו נתונים מעמיד אותנו כחברה וכיחידים בפני שאלה קיומית בוערת: האם יגבר האדם על המכונה או היא עליו?

בספרות המדע הבדיוני מצאה שאלה זו אלפי תשובות. אחת המעניינות בהן היא תשובתו של הכסלי בספר "עולם חדש ואמיץ". שם משרטט הכסלי חזון עתידני בו בחרו בני האדם בשפע, בנוחות, בהנאה ובבידור בתמורה לבחירה חופשית, לעצמאות פנימית ולריבונות. האנשים באותו עולם עוברים מהנאה להנאה, מסממים את עצמם בצורות שונות ומשונות והכל בכדי לא להיות הם עצמם. הם אינם שואלים שאלות, הם חסרי תהיות והתלבטויות. הכל נעשה בידי המכונות, כולל כל הקשור לעולמם הפנימי של בני האדם. גיבור הסיפור, שעושה מאמץ לחשוב בצורה עצמאית, שמתלבט, ששואל שאלות נעשה חריג ומוזר לכול ומוקע למעשה מהחברה. ממליץ לקרוא!

עד כאן טרם עסקנו בילדים. כאשר הם עומדים מול עינינו מתחדדת מציאות מורכבת זו עוד הרבה יותר. באופן טבעי וכמעט ללא שאלות אנו מיישמים את הגישה שלנו, כמבוגרים בעולם טכנולוגי זמין, שימושי ומהנה גם עם ועל ילדינו. אנו חושפים אותם מהגיל הצעיר ביותר לאמצעים טכנולוגים, פשוט משום שאלה (האמצעים) ישנם. המציאות הטכנולוגית עוברת לילדים, מהגיל הצעיר ביותר, כחלק בלתי נמנע מתרבות החיים הסובבת אותנו. ילדינו חשופים במשך שעות רבות למסכים: טלוויזיה, מחשב, טבלט וסמרטפון ולא פחות למשחקים אלקטרוניים, לצעצועים חשמליים ולעזרים הטכנולוגיים שמרכיבים את תרבותם וסביבתם. לעיתים קרובות מהווה המסך "דמות הקשר הבוגרת" העיקרית של הילדה והילד.

האם זה טוב? האם זה רע? האם מועילה המציאות הטכנולוגית להתפתחותם של ילדינו? אני חושב שלפחות לגבי הגיל הצעיר (שמבחינתי  הייתי מגדירו עד גיל 9, 10 לפחות) רבים הנזקים שהיא גורמת להתפתחות הילדים מאשר הרווחים שהיא מביאה. וזאת מעצם הווייתה, מעצם טבעה. אסביר.

ללא כל קשר לתוכן שבא לידי ביטוי על המסך יש לטכנולוגית המסכים השפעה, היא בעלת איכות, או במילים אחרות יש לה מטרה. אם נזכיר את אמרתו הידועה של מקלוהן, "המדיה היא המסר", הרי שיש לה מסר. מסר זה מאד פשוט, אבל עם זאת גם בעל עוצמה אדירה. אם היינו מנסחים זאת במילים מעט ציוריות הייתי אומר זאת כך:

"פקח את עיניך ילדי, שב או שכב במנוחה, אל לך לעשות מאום, חבל להתאמץ, למה להזיע ולהתלכלך, בהה בי וראה את כל טוב עולם לפניך. אני כבר אקסום לנגד עיניך את נפלאות החיים, את הדברים היפים ביותר, את המראות המקסימים ביותר שקיימים. רק תן לי את ההזדמנות לעשות זאת למענך. אני אעבוד עבורך, אני אפעל, אני אתאמץ, אני אשחק, אני אלמד. עליך רק לקבל, להפנים, להתמלא, ללא כל מאמץ, ללא כל אתגר, ללא כל פעילות."

המחשבה שטכנולוגית המסכים הנה ניטראלית, שהנה "רק מכשיר", וככזה נוכל להפעילה נכון ובצורה חינוכית או לא נכון ובצורה לא חינוכית; לראותה כחסרת פניות – הרי זו גם נאיביות וגם בורות. במובן זה אין "טלוויזיה חינוכית" (המצאה ישראלית מקורית, שכנראה נבעה מרצונם של פוליטיקאים להשפיע על בן גוריון להכניס את שידורי הטלוויזיה לישראל, זאת למרות שהוא היה בטוח שהיא תטפש ותטמטם את הנוער). יש מכשיר בעל כוונות, בעל מטרה ובעל סדר יום: אעשה הכל בכדי שהצופים בי יהיו פסיביים ככל האפשר, שלא יחשבו, שלא יעלו ספקות ושלא יתאמצו.

כאמור, כל עוד מדובר במבוגרים, הרי אנו מניחים מראש שכל מבוגר הוא בוגר, אחראי, ריבון לעצמו ומסוגל להחליט את כל ההחלטות הקטנות והגדולות שמרכיבות את חייו. בנושא העומד על הפרק: שבאפשרותו לשלוט במדיית המסכים וזו אינה חייבת לשלוט בו. כאשר אנו עוסקים בילדים, במיוחד בגיל הצעיר, ברור שאין זה כך. הם עדיין בגיל ובתקופה בה האישיות העצמאית רק מתפתחת ומתעצבת. גופניותם, נפשם וכוחות ההכרה בה ניחנו עדיין גמישים, פתוחים, רכים ונתונים לשינוי ולעיצוב בדרגה גבוהה בהרבה מאתנו המבוגרים. עיצוב והתפתחות אלו מתרחשים הרבה מתוך המגע והקשר עם הדברים בהם הם עוסקים. מה שילדים קטנים עושים או לא עושים, משחקיהם, האיכויות אותן יפגשו, האנשים שייצרו עמם קשר, כמו גם הטכנולוגיה סביבם, כל אלה יעצבו אותם עד לרמות העדינות ביותר של פיתולי המוח והקשרים בין התאים בו. ילדים שיהיו בקשר אנושי במשך שעות רבות, שישחקו, שיפעלו שיאזינו לסיפורים, שיצאו לטיולים יתעצבו באופן שונה לגמרי מילדים שישבו שעות מול מסכים.

אנו מונעים למעשה מילדינו את האפשרות להיות אקטיביים. בהניחנו אותם מול מסכים אנו מסכנים בפועל ובמעשה את האפשרות ההתפתחותית לאקטיביות פנימית, למרכז פנימי חזק, וליצירתיות. המסקנה לגבי מערכות החינוך, במיוחד בגילאים הצעירים, מובנת מאליה: עלינו ליצור מרחבים מוגנים ממדיה. דווקא בעידן המדיה והטכנולוגיה גנים ובתי ספר יסודיים צריכים לאפשר לילדים להיפגש זה עם זה, ליצור קשר בריא עם אנשים מבוגרים, לשחק, לשוחח, להפעיל את גופם, לטייל בטבע, ליצור בידיהם דברים בעלי משמעות, להיות עם עצמם בשקט, לעבוד בגן ירק, לטפל בחיות, לתכנן וליצור פרויקטים ממשיים. כל מה שמסכים מונעים מהם לעשות במשך רוב שעות היממה וכל מה שחשוב וחיוני להתפתחותם, לשלמותם הנפשית ולטיפוח אישיות בריאה וחזקה.

יש לשים לב שמערכות החינוך בארץ (וברוב מדינות המערב) פועלות בדיוק הפוך. המשבר המתמשך במערכות החינוך הממלכתי וההרגשה של כל המעורבים בהן שאנו גם לא מצליחים לטפח את הילדים כראוי וגם לא מצליחים להגיע להישגים חיצוניים מרשימים מובילה את קברניטי המערכת לחפש פתרונות פלא. הטכנולוגיה "החינוכית" הנה פתרון פלא מושלם. פוסטמן כינה זאת "האל הטכנולוגי". מחשבים וטבלטים לכל מורה ולכל ילד, לוחות חכמים, מצגות, לימוד מרחוק, מעבדות מחשבים משוכללות יעשו את מה שאנשים בשר ודם (מורים) לא מסוגלים ויצילו את המערכת מהתמוטטות. בסופו של דבר יותר קל להשקיע את התקציב בטכנולוגיות חכמות מאשר באנשים. זה פשוט, רואים את ההשקעה, היא נוצצת וחדשנית וכמובן שתהיה לכך תמיכה מהאנשים שבאמת קובעים את סדר היום – הכלכלנים וחברות התעשייה הגדולות.

האשליה הגדולה שטמונה בהכנסת טכנולוגיה למערכות החינוך כה חזקה וכה מושכת שהיא עמידה לגמרי בפני אלפי מחקרים שמוכיחים שהיא במקרה הטוב אינה מזיקה ובמקרה הגרוע אינה מאפשרת למידה מעמיקה ואיכותית. היא גם מונעת השקעות אחרות שכה נחוצות במערכות החינוך שלנו (כמו למשל תוספות שכר למורים) ומנוגדת לאינטואיציה של אנשי חינוך שבסופו של דבר באו לעבוד עם ילדים ולא להיות טכנאים בעולם טכנולוגי.

ברצוני להתייחס בסיום לעוד נימוק שעולה בכל דיון בשאלת הטכנולוגיה בחינוך, והוא שאלת ההכנה של הילדים לעבודה בעולם טכנולוגי. עיקרו אומר כך: אנו חיים בעולם טכנולוגי, כל תחומי העבודה חדורים במחשבים, אין אפשרות לעבוד ולהתקדם בתחומים מקצועיים ללא הבנת הטכנולוגיה והיכולת לעסוק בה וליישם אותה באופן מקצועי – משמע, עלינו להכין את ילדינו למציאות זו. לשם כך ברור שעל הילדים ללמוד את הטכנולוגיה, לעבוד עמה, לשחק אתה ולהתנסות בה מהגילאים הצעירים ביותר. האמנם? האם הכנה למשהו משמעה תמיד התנסות באותו תחום עצמו? האם יכולה התנסות בעולם טכנולוגי בגיל הצעיר באמת להכין את הילד להתמודדות עצמאית, חופשית ויצירתית עם התחום? אני מסופק.

כפי שניסיתי להראות בתחילת הפוסט המפגש בין האדם לבין טכנולוגיה מורכבת דורש קודם כל ובעיקר יכולות אנושיות. הטכנולוגיה עמה אנו עושים שימוש בחיי היומיום, החל מהמכשור במטבח, ברכב ועד לתוכנות המחשב והסמארטפון, מתוכננת כך שהיה קל ופשוט להפעילה. האתגרים שעומדים בפנינו אינם כיצד להפעיל את המערכות הטכנולוגיות סביבנו אלא כיצד להישאר אנושיים, יצירתיים וריבוניים במגע עמן. גם ילדים שלא נגעו מעולם במחשב או בסמארטפון עד גיל ההתבגרות יוכלו להפעילם, זאת לאחר התנסות ואימון קצר ביותר, ללא כל בעיה. זהו בדיוק אחד מהמאפיינים של טכנולוגית המסכים – היא אינה דורשת יותר מידי מאמץ או הכשרה בכדי להפעילה. האתגרים מונחים במקום אחר לגמרי, בנפש האדם. אלו הם כאמור אתגרים אנושיים: האם אוכל לשלוט במכשיר או שהוא ישלוט בי? האם אוכל להיות יצירתי במגע עמו? האם אוכל לא לפגוע ביחסי החברתיים תוך כדי השימוש בו? האם כשריי הפנימיים יוכלו להמשיך ולצמוח או שהם נידונים לניוון?

אין ספק שמיומנות טכנית בעבודה עם מחשב, סמארטפון, תוכנת ניווט או טלוויזיה רב-ערוצית יכולה להקנות רק על-ידי שימוש במכשירים אלו עצמם. אלא שכפי שניסיתי להראות, מיומנות זו נמצאת בחשיבות משנית, במיוחד בימינו. לעומת זאת עולה שאלה גדולה לגבי טיפוח היכולות האנושיות. אלה יכולות להיות מטופחות רק על-ידי אנשים, אנשים בשר ודם. מרכז פנימי חזק, יציב וער נמצא בכל אדם אבל זקוק לקשר האנושי, לדוגמא אנושית, להשראה אנושית בכדי להתפתח ולצמוח. יצירתיות וגמישות פנימית קיימת שוב בכל ילדה וילד אולם זקוקה לטיפוח אנושי בכדי לצמוח ולפרוח. כל אחת ואחד מאתנו זקוק לקשרים חברתיים משמעותיים וניזון מהם, רק סביבה אנושית וקשר אנושי יכולים לטפח ולעודד שאיפה זו.

בסופו של דבר אין לנו שום מושג כיצד יראה העולם (במיוחד העולם הטכנולוגי) כאשר הילדים שנמצאים היום בגן ובבית ספר יסודי יצאו מבית הספר. ההתפתחות המסחררת של האמצעים הטכנולוגיים מאיינים כל אפשרות להכין את הילדים לקראת משהו. לשים ילדים בגיל צעיר מול עזרים טכנולוגיים, מסכים ותוכנות לימוד במטרה להכין אותם לקראת משהו בעתיד הנו אבסורד. מעצם טבעה מהווה כל טכנולוגיה קצה של התפתחות, אמצעי מכוון להשיג משהו, מכשיר ייעודי. את הטכנולוגיות של המחר ימציאו אנשים יצירתיים, פתוחים, בעלי השראה ולא אנשים שחונכו באמצעות מכשירים סגורים, מכוונים וייעודיים. דווקא העולם הטכנולוגי עצמו מהווה במובן זה את ההכנה הגרועה ביותר לקידומו הלאה.

במובן זה אני מגיע למסקנה: חינוך והכשרה לעולם הטכנולוגי משמעו חינוך ללא טכנולוגיה בגילאים הצעירים.

בכל מקרה, ללא כל קשר למה שנעשה, רוב הילדים חשופים במשך שעות ארוכות למסכים. דווקא בגן ובבית הספר עלינו ליצור תרבות נגד, אווירה חינוכית ואנושית ככל שניתן. לשם כך, כאמור, יש ליצור אקלים חופשי ממדיה.

להרחבה: ראה באתר זה את ספריי: "עולמה של הילדות", "חינוך ולדורף הלכה ומעשה" ו"חינוך אנתרופוסופי". בכל אחד מהם ייחדתי פרק לנושא זה.