"פנאי"

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.

פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְֹשיקוֹת

וְחַגִּים.

פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה

שֶל זִיו,

ֹשטוֹת אַט-אַט

בְּדוּגִית הַֹשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

(זלדה)

"הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך", אומר הנסיך הקטן לאנטואן סנט אכזופרי בנסיך הקטן.

באחד מהכנסים החינוכיים שהשתתפתי בהם הופיע על הבמה פרופסור מפורסם שהיה ראש הפקולטה למתמטיקה באחת מהאוניברסיטאות החשובות בעולם. הייתה זו אוניברסיטה אמריקאית והוא עצמו היה ישראלי שחי בארצות הברית כבר שנים רבות. את הרצאתו הוא פתח בסיפור: הוא בא לביקור לארץ והחליט לנסות לעבור את המבחן הפסיכומטרי שאחד מאחייניו ניסה לעבור בדיוק באותה עת. הוא נכשל. בזמן שהוקצב לו הוא לא הספיק לענות על כל השאלות במבחן, אפילו לא בחלק המתמטי. הפרופסור הסביר שהוא אדם שעובד לאט ולכן אינו יכול לעבור בהצלחה מבחנים שנמדדים בזמן.

לזמן חשיבות עצומה בתהליכים חינוכיים ולימודיים. תהליך של למידה משמעותי הוא תמיד אישי ומערב את נפש הלומד הפועלת, קולטת, מפנימה, מעבדת ומשתנה. תהליך כל כך אינטימי ואישי אינו יכול להיות אחיד ומכני. לכל אדם יש את הזמן שלו לעשות, להפנים, לעבד, להתמיר ובסופו של דבר להבין. הרעיון שאפשר לחלק תהליך לימודי ליחידות זמן קבועות, "תקניות", ושאותן יחידות מתאימות לכל לומד, לכל תוכן ולכל מתודה הינו מופרך לחלוטין ובאותה עת נוכח כמעט בכל מוסד לימודים פורמלי.

מציאות משונה זו נוצרה כתוצאה ישירה של הרוח הטכנולוגית והתעשייתית שעיצבה את מערכות החינוך ובתי הספר המודרניים. אם מתייחסים לילד כמוצר תעשייתי וללמידה כאל תהליך ייצור מכני אזי מובן שיש לחלק את זמן הלמידה לחלקים שווים ומדידים (מערכת שעות), את הידע עצמו לכמויות קבועות (מערכי שיעור) וכן ליצור מנגנון בקרה שיבדוק שאכן הידע "נכנס" ומצטבר כראוי (הערכה). הגענו לתמונה המוכרת לכולנו של בית ספר או מוסד להכשרה גבוהה. האפשרות שהאדם חורג בהרבה מכל מוצר או מכונה ושתהליך הלימוד הינו קודם כול אינדיבידואלי ואנושי לא עלתה כלל לדיון בתקופה שבה עוצבו מוסדות החינוך של התרבות המערבית. לצערי גם כיום יש להיאבק עליה.

סוגיית הזמן בתהליכי לימוד קשורה קשר הדוק להלך-הנפש שלנו כמבוגרים בהקשר לתהליכים חינוכיים ולימודיים. להלך-הנפש שלי, למחשבותיי ולרגשותיי ישנה השפעה רבה על המפגש עם הילד. סבלנות היא המידה החשובה ביותר, וגם פה יכול הנסיך הקטן ללמדנו פרק חשוב בהלכות חינוך: בפגישתו עם השועל מנסה זה להסביר לנסיך הקטן מה משמעו של המושג "אילוף" וכיצד יכול הוא לאלף אותו. ברור מהכתוב שהמושג "אילוף" קרוב ביותר למושג "חינוך", שהרי השועל מסביר: "לקשור קשרים […] אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו". וכאשר השועל מתחנן בפני הנסיך הקטן לאלפו, מציין זה: "בחפץ לב, אך אין זמני פנוי ביותר […] עלי להבין דברים רבים". על כך עונה השועל: "אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף […]." כאשר שואל הנסיך הקטן כיצד עליו לעשות זאת, עונה השועל: לשם כך עליך לגלות סבלנות ואורך רוח". ואכן, סבלנות ואורך רוח אצל המחנכים והאמונה שכל ילדה יכולה להבין כל דבר אם רק יינתנו לה התנאים לכך הם הבסיס לכל תהליך לימודי.

מילדים רבים שליוויתי למדתי שלכל ילד יש קצב משלו, כמו שעון פנימי המתקתק בפעימות מאוד אישיות ובוודאי שונות מכל שאר ילדי העולם. מהירות בתחום אחד אינה מעידה על מהירות בתחום אחר, וכשם שתקתוק השעון שונה בין ילדים שונים, כך הוא שונה אצל אותו ילד בתחומים שונים; לעיתים התקתוק מהיר מאוד ואנו מגלים כישרון עצום בחשבון, ולעיתים הוא איטי והססן בכל הקשור בתנועה ובמשחק פיזי. הרעיון שאפשר ושצריך לאחד את התקתוקים לכדי שעון ענק אחד ואחיד שכל הילדים צריכים להתאים את עצמם אליו מבטל לחלוטין את הייחוד של כל ילדה וילד. אם מטרתנו לשמור על ייחוד זה, לטפחו ולהעצימו, הרי שעלינו להניח לילדים להתפתח, ללמוד ולהבין בקצב שלהם.

אני מבחין כאן בבירור בין חשיפת הילדים לתכנים לימודיים מגוונים ועשירים, לבין זירוז, שאיפה לקצב אחיד והערכה של מיומנויות וידע באופן משווה. כאשר מזמנים לילדים ידע בדרכים המותאמות להם למשל באמצעים אמנותיים, בסיפורים או בשיחה וקשר אישי הרי שהידע מופנם למקומות עמוקים בגופם ובנפשם. עלינו לגלות סבלנות ואמונה שהוא גם יתגלה ויהפוך למיומנות, לכושר או לידיעה יישומית בזמן ובדרך הנכונה לכל אחת ואחד. כל זירוז לא טבעי, כל האחדה וכל דרישה שהילדים יעמדו בקצב אחיד עושה עוול להתפתחות הילד, מזיקה ופוגעת פגיעה רב-מערכתית:

ראשית היא מזיקה לילדים עצמם הנאלצים לעמוד בקצב ובריתמוס הזרים לקצב הטבעי שלהם. כאשר ילדים מחויבים ומוכרחים לדעת ולהבין נפגעת התפתחותם, ותהליכי לימוד והשכלה יוצרים אז תהליך גופני ונפשי של חולי, חולשה ונסיגה, שכן הם נאלצים לקבל אל תוכם מזון שאינם רוצים בו ואינם יכולים לעכל.

שנית, ובמיוחד, נפגע הצורך הטבעי והמובן מאליו של הילדים להבין ולדעת את תכני העולם. כאשר מכריחים ילדה ללמוד בקצב ובזמן לא לה הורסים עבורה את התשוקה לידע עצמו, יוצרים ניכור וזרות בינה לבין תחומי הידע. באופן טבעי ילדים רוצים ללמוד, רוצים לדעת ורוצים לרכוש מיומנויות, הם מתבוננים במבוגרים בהערצה ורוצים להיות כמותם. התשוקה לדעת הינה אחד מהצרכים העמוקים ביותר של כל אדם. אפשר לטפחה ואפשר לדכאה. וכאשר מוטל על ילד לעמוד יום-יום בלוח זמנים זר לו נאבדת תשוקה זו ונמוגה ובמקומה באים ניכור, שעמום וריקנות פנימית.

שלישית, נפגע התחום הרגשי, והוא החשוב ביותר לשם הבנה בריאה וטבעית. הדרישה לקצב אחיד בהכרח תסמן ילדים אחדים כאיטיים יותר ואחרים כמהירים יותר, ומהר מאוד יבינו אלה וגם אלה לאיזו קבוצה הם שייכים. האיטיים יפתחו  תסכול, חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך, והמהירים יתמלאו מוטיבציה, רצון להוכיח את עליונותם, ותחושת תחרותיות שגם היא תתלווה לרוב ברגשות שליליים משום שתמיד יהיו תלמידים שיזכו לציון גבוה יותר. מכניזציה של תהליכי לימוד גורמת למרבית הבעיות הנפשיות שאנו נושאים אתנו מתקופת הלימוד בבית הספר.

רביעית, נפגעים המורים, שפנו למקצוע ההוראה כדי לעבוד עם ילדים, לטפחם, לקדמם ולענות על צורכיהם העמוקים. גם הללו נתקלים לעיתים בפני מצב בלתי אפשרי ופעמים רבות לא אנושי: עליהם להעמיד בפני הילדים לוחות זמנים, ציונים ואחידות – איכויות הרחוקות מרחק רב מן הילדים עצמם. כולנו זקוקים לאווירה חופשית ומאפשרת בבואנו ללמוד דבר-מה, ואני משוכנע שכל ילדה וילד יכולים ללמוד כל דבר אם אך ניתן להם הזמן להבין, להפנים ולחבר את המידע אל חייהם שלהם. 

לסיכום, עליו כהורים, מורים, מלווי ילדים וגם כילדים ובני נוער לדרוש ממערכות החינוך לטפח תהליכי למידה אנושיים, אינדיבידואליים, עם התייחסות לזמן ולקצב אישי. במקביל עלינו להתנגד ולא להשלים עם דרישות מערכתיות המעמידות דרישות אחדותיות שאינן לוקחות בחשבון את הקצב והזמן האישי של ילדינו.

להרחבה אפשר לקרוא את הפרק הראשון בספרי: "עולמה של הילדות" ואת הספר: "חינוך אנתרופוסופי" בהוצאת רסלינג.